בוקר טוב. עפעף נפתח. דרור יושב על הקצה של המיטה, מנסה לשכנע
את הרוכסן של הג'ינס להיסגר.
אני פותחת גם את העפעף השני, זה בסדר, אני גם ככה מסונוורת.
מבט אחד וריקני מסביבי, ואני כבר מבינה את הסיטואציה. תריס
פתוח, מצעים עם ריח של כביסה, ואני לובשת מעט מאוד מתחת.
השעון מצלצל, ואני מחניקה אותו.
"למה השתקת אותו?" דרור לובש חולצה, והוא אפילו לא מסתכל עלי.
"הוא מפריע." אני עונה ביובש. מתגלגלת על הגב וממשיכה לבהות
בתקרה, אלוהים.... רק תן לי את הכוח לקום מהמיטה ולברוח מפה.
"למה הוא מפריע?" והוא מתעקש.
"הוא מפריע למתח הנהדר הזה שיש בינינו." ובצד השני שקט.  "אני
מצטערת אבל קשה לי לשמוע כמה אנחנו מתחרטים שזה שוב קרה,
כשהשעון מתחיל לצלצל."
ודרור בשלו. סוגר תריס, הולך למקלחת, שם נעליים. ואני כרגיל,
באותה פוזיציה מוכרת, על המיטה, עם העיניים תלויות בתקרה. ושוב
הקול מתחיל לרעוד.
"אני לא מתחרט שזה קרה. זאת הייתה מעידה חד פעמית." ועכשיו הוא
מסתכל עליי. אבל אני בן אדם של דווקא, ואני לא רוצה להסתכל
עליו, כי דווקא...ואני חושבת רגע איך להגיב, אם לצעוק או
לבכות. או להיות בשקט.
"חד פעמי זה משהו שקורה פעם אחת. כבר אין לי מספיק אצבעות
לספור את כל הפעמים שזה קורה!"
"אם לא רצית שזה יקרה, יכולת פשוט ללכת..."
"ללכת? מה זאת אומרת ללכת? אמרנו שנדבר!"
"ודיברנו, ואחר כך.... אם לא רצית שיקרה כלום יכולת ללכת."
והוא קם מהמיטה שאני שרועה עליה, מקפל משהו שנראה כמו שלי
וזורק לפינת החדר. וזה אומר לי כבר הכל, זה אומר לי את המשך
השיחה הזאת.
"מה ללכת? איך אפשר סתם ללכת ולחתוך?!" אני מסתכלת עליו רץ
בין חדר לחדר, מתעלם מהעובדה שאני עדיין מתחת לסדין.
"ללכת ולחתוך זה להיפרד, ענבל! וזה מה שאני מנסה לעשות כבר
יותר משבועיים..."
"רגע...אנחנו בכלל לא דיברנו על פרידה!" ונמאס לי להיות
הפגיעה. אז אני מתלבשת.
"אז על מה דיברנו אם לא על זה!?" והוא נעצר, מביט בי מתלבשת.
בוהה בעיניים שלי זזות במהירות. אני יודעת שאם אני אסתכל עליו
יותר מדי אני אתחיל לבכות.
"אני לא יודעת על מה דיברנו..." ואני שמה ג'ינס. "אבל מישהו
מאתנו החליט לסיים את הכל, אפילו בלי לשאול, ואתה יודע מה?
הפעם זאת לא אני. הפעם זאת לא אני שזורקת הכל לפח. לי זה
חשוב.. בסדר? אתה חשוב לי!"
ולרגע הוא נראה מיואש, כאילו הוא רוצה לוותר כבר על כל
הויכוחים האלה.
"ענבל...פשוט תעזבי את זה. עזבי..."
"לעזוב...?"
"תעזבי את זה. פשוט תניחי לזה. זרקי את זה. די..."
ולרגע מעכלת את מה שאומרים לי, ואז...רק אז אני מבינה. אני
מבינה.
הוא עומד מולי, ואני מרגישה עוד קצת ואני לא אחזיק את הדמעות
בבטן. מבט אחרון בפנים המוכרות האלה, וזהו.
"את חשובה לי. אבל זה זמן שנעזוב את זה וזהו, זה כבר יותר מדי
בשביל שנינו." ואז הוא מנשק אותי על המצח. והולך. ואני מרגישה
כמו ילדה קטנה שהשאירו אותה לבד באמצע הסופר מרקט.
ואז הדלת. היא נטרקת. ואת הצליל הזה שמעתי כבר יותר מפעם אחת,
אבל הפעם הפצע שהוא פותח בי גדול הרבה יותר.
"תעזבי את זה. פשוט תעזבי. ...לעזוב."
בסדר.  ואת כל שאר הדברים שהיו לי להגיד, כבר צרחתי עמוק
בפנים. כבר קברתי ושתקתי. עזבתי.





אז אם כבר התחלתי את השבוע, או את הבוקר גרוע, זה כבר לא משנה
אם ככה הוא נמשך.
אז בדרך הביתה אני יושבת בתחנה המרכזית, מחכה לאוטובוס שלי
ובודקת אם אני היחידה שעוזבת.
אבל זה לא בטוח, כשאנשים באים והולכים קשה לדעת. רעש של רכבות,
של רדיו וטלוויזיה, צרחות של אנשים. ההד נשטף ואני עוברת דרכו.
מנסה למחוק את החוויות של לפני עשר דקות.
לידי יושבת אישה עם הרבה ילדים, מאחורי נוף של מדי חאקי
ומאבטחים מסביב לדלתות. זוגות. ילדים. אהבה. גם אני עכשיו
מתגעגעת לאחד מהרגעים שמוסיפים לשרשרת,  לאותם רגעים קטנים של
אהבה שהיו לי עם דרור.
ואז נדלקת אצלי להבה ואני שומעת אנשים רבים. ואני פותחת עיינים
לבדוק שאני לא משחזרת בדמיון. אבל אני באמת לא. שני ילדים רבים
לפני. מסתובבים אחד סביב אנשים בצרחות וריצות...
"תעזוב אותי!" היא צועקת עליו. "תעזוב אותי כבר!"
והוא ילד, נחוש בדעתו לא להפסיק....לעולם לא לעזוב.


אם  היא רק הייתה יודעת מה היא מבקשת.. אם היא רק הייתה יודעת.