היית שלי לזמן קצר, ונתתי את כולי. לזמן קצר היינו יחד, ואת לא
הסכמת לבוא, להצטרף אלי. עד עכשיו כל בחורה שהכרתי מעל
חודשיים, הזמן נראה שמתארך, ולא יכולתי יותר. ואתך, שישה
חודשים עדיין נראים קצרים.. קצרים מדי. עוד לא היינו בים ביחד,
עוד לא רקדנו מספיק ביחד (מה, פעם פעמיים בשבוע מספיקים, אתך?
אינסוף פעמים לא יספיקו..), עוד סרטים, עוד מקומות, עוד דברים
שלא עשינו.. אבל לא הסכמת להתקרב, לא הסכמת לבוא אלי, ולבוא
איתי.  
לא, אני לא יודע את הכל על החיים ועל אהבה ועל יחסים. מאיפה לי
לדעת ? ואני לא מבטיח לך אהבת נצח, אם זה קיים, למרות שהייתי
רוצה להאמין שכן, וברור שבא לי לקום ולצעוק לך, לקרא לך, להציע
לך עתיד ושנים ואין קץ.. אבל כל מה שאני יכול לתת לך זה את
ההווה, ואת כולי, את כל נשמתי, את האהבה שלי עכשיו. כך, בצורה
כזו אני נותן את האמת. פותח את השער ונותן לך להיכנס.
שנינו יודעים היום, עכשיו, שאולי זה כבר מאוחר מדי. אולי כבר
פספסנו.  ואני מרגיש ריקנות בפנים, חור ענק, כאילו זה היה כאן,
קרוב, לידי, והתפספס. והרגש שלי צועק שזה לא פייר, ולא יתכן,
ואיך בכלל החיים יכולים לאפשר לדבר כזה להעלם.. וההגיון שלי
אומר שטוב.. ככה זה בחיים. אנשים הם אנשים עם פחדים וחששות,
ואפילו ששניים כאלו מתאימים, אם ברגע נתון הם במקומות שונים,
שום דבר לא יכול להשאיר אותם יחד. שום דבר. שום דבר.
וכואב לי בלב לכתוב את זה. וכואב לי בעין. ומזל שאני לבד עכשיו
בלי אנשים. וחבל שרק עכשיו ראיתי את ההודעה שלך.