תמיד הייתי אחד מהחברה. מסתובב פה, מסתובב שם- עם קבוצת הבנים
בעיקר. צוחק עם כולם, לא מתחשבן עם אף אחד, לוקח את החיים
בקלות ובכיף. תמיד הייתי כזה. לא מנסה יותר מדי לקחת ברצינות
את כל נושא הבנות למרות שבלב תמיד רציתי להיות במקומם של הבנים
האלה- בעלי האופי החלקלק והיופי החיצוני, אלה שיודעים להגיד
תמיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון, אלה שאף פעם לא פספסו
הזדמנות להיות איתן, עם הבנות- אבל תמיד אני הייתי רק אחד
מהחברה.
   הבנות חשבו שאני כזה חברמן, מצחיק, שוב - אחד מהחברה, אבל
לא יותר מזה. חס וחלילה שלי יש רגשות כלפי הבנות, שאני מאוהב-
שאני אביב שגב ירצה חברה. מה פתאום? אביב הוא כזה חברמן,
מסתובב עם כולם, לא אכפת לא הרבה ממה שקורה מסביב ובטח לא
מהבנות, משחק ומתאמן רוב החיים שלו בכדורסל ושזה מגיע לבנות
מתייחס אליהם כמו כל אחד ואף פעם לא מנסה להרשים. אף-אחת לא
מוצא-חן בעיניו באופן מיוחד, טוב לו כך - טוב לאביב להיות אחד
מהחברה בלבד - חברה לאביב? לא בא בחשבון.
   אבל מה שכולם לא ידעו ולא ניחשו שלאביב, לי, מתחת לשכבה
העבה של החברמניות וקור הרוח מסתתרת שכבה נוספת של רגשות עזים
וחזקים, של רצונות להיות עם הבנות. אני אוהב אותה, מאוהב בה
לגמרי. אבל אף-פעם לא ידעתי איך להתמודד עם זה, מה לעשות, איך
להרשים אותה בלי שתקבל רושם מוטעה, איך בכלל מתחילים עם בנות-
זאת הייתה נועם הדר היפה.
   הבטתי מדי יום בחברי למשחק הכדורסל. איך בכל פעם שנערה
מוכרת עברה לה, מישהו יצא מין המשחק, נשק לה הלחי, לפעמים
הסמיק. הם דיברו ואז כאשר הוא חזר אל המשחק נפנפו הם אחד לשני
לשלום בחיבה. ובבית הספר הם היו משוחחים שעות ומקשקשים והן היו
מחייכות וגם היו בנים שגרמו לנועם לחייך לפעמים גם אני אבל זה
היה שונה. מרב שניסיתי להרשים את נועם בלי לדעת איך, בניסיון
לא להשתחצן ולהתנהג בטבעיות, היא קיבלה רושם קצת שונה - 'אהה
כן, בטח שאני רואה אותך אביב שגב- אתה כזה חברמן אבל לא יותר
מזה- מנסה להתחבב על כולם...'  והיא בטח לא חשבה על הנושא של
אני רוצה להיות איתה - אני מאוהב ...
   יום אחד בדרך למשחק כדורסל רחוק מהבית שלי, נגד כמה נערים
מהקצה השני של העיר, ניסיתי לדבר על הנושא עם חבר שלי. אתם
יכולים לתאר לעצמכם איך הייתה השיחה. הוא לא הבין מה בלבלתי לו
במוח ולא חשב לרגע על ההיגיון הפשוט.
"יוני, מה אתה חושב על נועם?"
"נועם? בסדר, די חמודה למה?"
"איך אתה היית מרשים אותה?"
"למה? מה הבעיה מי ביקש ממך עצה בקשר אליה?"
"עזוב לא משנה כבר."
"זה משנה כבר שאלת, מי זה? חוץ מזה למה אתה שואל אותי, אתה בטח
יודע איך מרשים בת, אחרי הכל אתה גבר, לא?"
"אם אתה אומר," אמרתי ופחדתי שהאמת תעשה אותי פחות גבר ממה
שאני ואז חשבתי לעצמי שלו רק הייתי בת; אז הייתי מספרת לכל
החברות שלי הכל ולא הייתה כלל וכלל בעיה, בשניות הייתי מקבלת
או מקבל למען האמת עזרה.
   בדרך מאותו המשחק הלכתי בשביל צדדי המוביל לביתי. הערב כבר
ירד, אבל השמש עוד לא לגמרי שקעה. מזיעה הייתי, מלוכלך, שמח על
הניצחון הקל שהיה, ומחשבות בראשי היו ללא הפסקה. אז בלי לשים
לב, הבחנתי בנערה שעוד חמש שניות הולכת לחלוף לידי. מרב שלא
הייתי מרוכז, מממש בשניה האחרונה לפני פגישתנו , שמתי לב שזאת
הייתה נועם הדר.
   היא לבשה חולצה לבנה עם חמנייה צהובה קטנה בקצה, מכנס
ג'ינס אדוק כהה וחיוך מדהים. שערה הארוך היה פזור והתנפנף לו
ברוח הקלה שנשבה. אני הייתי כה מלוכלך ומזיע, לא מסורק ולא
מוכן, ומה אני אגיד מה אעשה... ולא נותר עוד זמן...
   "היי, מה נשמע?" היא אמרה בקולה הצלול ונעמדה לידי, מספיק
קרוב עד שיכלתי להריח את ריח השמפו בו חפפה את שערה. נשמתי
נעתקה. בטני השתוללה. ליבי פתח בתחרות עם עצמו ופעם במהירות
שאי אפשר להגדיר אותה במילים מרב שהייתה מהירה ונהייתי
נבוך...לא ידעתי מה הלאה...
"הכל טוב, מה איתך? לאן את הולכת?" ניסיתי להישמע כמה שיותר
חביב אבל כל-מה שיצא זה כל צולע ועלוב, אך לא נראה שהיא
התרגשה. היא חייכה את החיוך המדהים שלה ואמרה "אני בסדר, אני
הולכת אל שני היא גרה כאן עוד שני בניינים, אני מנחשת שאתה
חוזר ממשחק כדורסל לא? נו, ניצחתם?"
"כן, ניצחנו, זה לא היה קשה כל-כך. אני גר כאן ברחוב הבא אני
בדיוק בדרך הביתה."
"טוב, היה נחמד לראות אותך, עוד נדבר טוב?"
"אין בעיה, להתראות." אמרתי וכל אחד המשיך בדרכו...
   בתור אחד מהחברה הלך לי די טוב. החברה נעשו קבוצה של בנים
ובנות ושהייתי איתם, בדרך כלל הכל היה טוב. הצחקתי עם ההומור
הקבוע שלי, דיברתי בקלילות עם כולם ולא נלחצתי כלל מהיותה של
נועם בחברה. רק שכל החברה נעלמו פתאום והשאירו אותי לבדי'
המילים התבלבלו לי, לא ידעתי איך לפנות אל נועם המקסימה, איך
לגרום לה חשוב שאני רוצה שהיא תהיה יותר מידידה שלי.
   יום אחד יוני סיפר לי שמירב מדליקה  אותו. לא ממש התרכזתי
במה שהוא אמר, זה לא היה כל-כך מעניין. יוני לפעמים הזכיר את
הבנות אבל גם במובנים שלא ממש אהבתי. לכן לא אכפת לי מי מדליקה
את יוני ומי לא, אבל  באותו היום נפגשנו כמה אנשים בקניון
וביניהם גם מירב ויוני, אבל לא נועם, היא עשתה ביביסיטר על
אחותה הקטנה.
   ראיתי את יוני קרב אל מירב בקלילות. שולח מבטים, אולי
לפעמים תוך כדי צחקוק מעצבן גם ידים. מתחנף והיא חייכה מאושרת.
באותם רגעים כל-כך רציתי להיות יוני. אם הייתי יוני ולא אביב
אז לא הייתה לי בעיה להשיג את נועם כלל. ביטחון עצמי גבוה,
מראה נאה. הוא היה אחד מאלה בעלי האופי החלקלק שידעו להגיד
בדיוק את הדבר הנכון בזמן הנכון. ורק דרך אגב למחרת היום בו
נפגשנו בקניון- שמעתי שיוני ומירב יוצאים ביחד.
   ישבנו החברה במעגל מבולגן בסלונה של נועם. היה זה יום שישי
בערב, הוריה של נועם יצאו ולקחו את אחותה הקטנה איתם כך שהבית
עמד לרשותנו. נועם הזמינה עשרה חברה. היה מגניב. דיברנו,
צחקנו, שיחקנו משחקי קלפים וגם משחקים אחרים... תכננו לראות גם
סרט.
   בספה הצדדית ישבתי ולידי ישבו מירב ויוני מחובקים, בחרתי
לא לשים לב לקיומם. הספה המרכזית הייתה כבר תפוסה ובכלל על אף
ספה לא נשאר הרבה מקום. בעוד נועם הלכה לביא פופקורן לסרט
שרצינו להתחיל לראות, שמעתי כמה ליחשושים. שהיא חזרה עם הקערה
ראיתי איך המבטים מתחלפים בין כולם, אך לא הבנתי. שני לפתע
עלתה הצעה די מעניינת. "כאן אין מקום נועם, שבי שם על הספה ליד
אביב."
   נחנקתי, למזלי אף-אחד לא הבחין במבוכה שנראתה בגדול על
לחיי בצורת הסמקה. נועם הניחה את הקערה על השולחן במרכז,
הפעילה את הוידיאו וניגשה לתפוס את מקומה לידי. הצטופפתי כמה
שיותר בכדי לתת לה מקום נוח לשבת וגם לא קרוב מדי אליי. רציתי
שהיא תשב קרוב אבל פחדתי שהיא תשמע או תרגיש את פעימות ליבי
וחוץ מזה לא ידעתי איך להגיב.
   היא ישבה לצידי והסרט התחיל, לקח לי איזה חצי שעה להפשיר
ורק אחרי שכבר כולם חיסלו את כל הפופקורן אפשרתי לעצמי לזוז.
איכשהו בלי לשים לב מצאתי את עצמי יושב על הספה הרבה יותר
בנוח. נהיה לי מקום עקב זה שנועם הניחה את ראשה על החזה שלי.
קיוויתי שהיא לא מבחינה שאני רועד. ישבנו כל-כך קרוב וזה היה
כל-כך כיף. לא רציתי שהרגע יעבור, רציתי שנישאר כך לנצח.
   ידי השמאלית לא מצאה מקום טוב לנוח, פחדתי לגעת בנועם.
כולם היו שקועים הסרט ואני הייתי שקועה בנועם. בלי שאף אחד
ישים לב - למדתי את תוואי פניה, הרחתי את ריח שערה והבטתי בה.
חלמתי בהקיץ שאנחנו חברים ואנחנו הולכים יד ביד...לפתע היא
גרמה לי להקיץ מהחלום.
"קרה משהו?" היא שאלה אותי לפתע, אני לא הבנתי בדיוק מה קורה.
"לא, למה?" שאלתי.
"פשוט אתה לא מסתכל על הסרט הוא לא מעניין אותך?"
לפני שעניתי חשבתי, רציתי להגיד 'זה מעניין אותי אבל את יותר'
תכננתי לומר 'לא רק סתם חשבתי' אבל לפני שהספקתי להוציא הגה
מפי, מישהו צעק  "היי, אתם שם שקט! תלכו לחדר של נועם ושם
תדברו!"  לפני שהספקתי להקל את הצעקה שחטפנו מפיהם של כמה
מהחברה, נועם כבר שאלה: "כן, באמת, הסרט גם לא כל-כך מעניין
אותי - רוצה לבוא לחדר שלי לדבר?"
   למרות שפחדתי ממה שהולך לבוא, להיות לבד עם נועם בחדרה,
הרעיון קצת הטריד אותי, אבל לא יכלתי לסרב, אז מצאתי את עצמי
צועד אחריה אל חדרה והשארתי את הליחשושים שהצלחתי לשמוע מכיוון
שאר האנשים מאחור. ישבתי על המיטה של נועם. החדר היה מעוצב
בטוב טעם בגוונים שקטים של תכלת וסגול, נועם ישבה לצידי.
"נו, אז מה חדש?" ניסיתי לפתוח בשיחה.
"שום דבר ואצלך?"
"גם שום דבר, את יודעת מבלים עם החברה..."
"כן, מבלים עם החברה...אתה אוהב להיות עם כולם?" לא כל-כך
הבנתי למה נועם חותרת.
"זה נחמד," רק אמרתי בקצרה ושתקנו.
אחרי הדממה הזאת נשמתי עמוק ואמרתי את האמת לאט לאט לנועם.
"אני אוהב להיות עם כולם, אבל אני יותר אוהב להיות לבד,"
"אתה אומר מה שאני חושבת שאתה מתכוון לומר?" כבר התחלתי לפחד,
הצטערתי שפתחתי את הפה הגדול שלי, למה עשיתי את זה?
"אהה, אז מלך החברמנים, זה שקור הרוח אצלו זה החיים, זה שלא
חשבון לאף אחד מנסה לומר כאן משהו?" לא הבנתי אם היא לועגת לי
או ... כולי כבר הייתי מבולבל ורציתי להעלם.
"תראי," רק אמרתי, ואז נצמדנו עוד יותר...שפתיה ריחפו על שפתי
לפתע, נשקתי לה.
"תמיד ידעתי שמתחת לשכבה העבה של החברמניות שלך מסתתרת גם
האהבה."
"לא ידעתי איך להראות לך את הרצון שלי להיות איתך,"
"זה בסדר."
   בלי מילים חזרנו אל הסלון. כולם עוד היו מרותקים אל הסרט.
חזרנו אל התנוחה שלנו והפעם את יד שמאל שמקודם לא מצאתי לה
מקום, החלקתי על פניה של נועם. המשכתי מטה עד שמצאתי את ידה
הפנויה ושילבתי אותה בידי. ישבו שם עד סוף הסרט מחזיקים ידים.
   ככול שהסרט התקרב לסופו שמעתי יותר ויותר ליחשושים 'תראי
אותם'  'מה קורה כאן?'   'הם ביחד?' אבל לי זה לא הפריע.
אני אביב שגב הכי אחד מהחברה מודיע בז'את שלפעמים משתלם להתגבר
על הפחדים ולהיות פחות גבר.






הסיפור פורסם בגליון מספר 4 (26 לספטמבר) במעריב לנוער