ורד אוהבת לומר,
שסביבה רק קוצים ופשטות.
והעולם המוזר שבו היא כלואה,
לא נותן לה לגדול
רק למות.
ורד חולמת על העולם שבחוץ,
וחיה בעולם שבפנים.
היא מציצה פה ושם מהשער שלה,
ומביטה בהולכים ושבים.
וסופקת כפיים,
ופולטת צרחה,
מקוצים, וממים, ומאין מנוחה.
ורד יושבת שעות, לפעמים.
עם עיניים גדולות,
ושריטות ופצעים.
מסתכלת, אך אינה יכולה להביט,
ורד עושה תענית.
אך פעם שמעתי,
את ורד הוגה
משנתה על חיי הערות.
ומאז אין בי ולו דאגה
שתנבול, לא תגדל או תמות.
ורד יודעת לסבול בוודאי,
וחייה מלאי מגבלות.
אך מדי חג ירח,
היא אומרת שדי,
ושואלת עצמה שאלות.

ובסוף היא תמיד מגלה,
שלחוחים פרחים נפלאים
ובעצם גם לורדים יש קוצים
ואיך היא כלואה
אם השער פתוח
וממה היא בורחת
אם היא זו שפוצעת את עצמה
ובכלל, מה לורד ולטיולים בעולם?
ואז היא אומרת,
בטון מדושן מסיפוק:
"ורד נשארת-
היכן שרצתה בדיוק!"