הוא נישק אותי. הוא התקרב אליי לאט לאט ונישק אותי. זאת הייתה
נשיקה עדינה, כזאת שרואים שהיא באה מאהבה, ולא מהלהט של הרגע.
ונהנתי מכל רגע.
"רציתי שהנשיקה האחרונה תהיה הכי טובה", הוא אמר תוך כדי
הפסקות בין נשיקה לנשיקה, נראה שזה נמשך נצח.
הפרידה הזאת, כלכך קשה. אולי בגלל שאני איתו כבר 3 וחצי שנים,
ואולי בגלל שאני אהיה על יבשת אחת והוא על אחרת, בלי שתהיה כל
דרך לראות אחד את השניה בשנית.
"אני פשוט לא מבינה, אתה לא יכול להישאר פה ?! אתה כבר גדול !
אתה לא חייב להיצמד להורים שלך כל החיים !" אמרתי, תוך כדי
שהוא ניגב מפניי דימעה קטנה. השתדלתי כל-כך לא לבכות, ניסיתי
להתאפק ולא להפוך את הפרידה הזאת למלודרמה קיטשית, אבל פשוט לא
יכולתי.
כל-כך כאב לי, שהנה אנחנו, אחרי 3 וחצי שנים נאלצים להיפרד
והכל בגלל שההורים של גיא עוברים דירה, לארץ אחרת.
"זה לא רק בגלל זה, ואת יודעת את זה. אולי בספרד סוף סוף אני
אצליח למצוא איזה אמרגן טוב שיהפוך אותי לחיים רביבו הבא, או
ברקוביץ הצעיר- ואת יודעת שזה מה שאני הכי רוצה עכשיו בחיים."
"אתה הכי רוצה בחיים ? אתה רוצה את זה יותר מלהיות איתי ?"
אמרתי פגועה, ניסיתי לא להראות לו את החולשה שלי,וזה לא עבד.
ירדו לי עוד כמה דמעות, שתיים או שלושה, הפסקתי לספור.
"נשמה שלי, יפה שלי, חיים שלי. את יודעת שאת הכל בשבילי, בבקשה
לילך אל תעשי לי את זה בבקשה, את יודעת עד כמה זה קשה בשבילי,
אני לא רוצה שזה יהפוך ליותר רע ממה שזה עכשיו. בשלוש וחצי
שנים האחרונות, הייתי איתך. חלמתי אותך. נשמתי אותך וחייתי
אותך, עצם הרעיון שאני אהיה רחוק ממך 6  שעות טיסה, ואלפי
קילומטרים הורגים אותי מבפנים, אבל את יודעת שלא משנה איפה אני
נמצא, ובאיזה מרחק אני נמצא, אני תמיד אוהב אותך. תמיד נמצא
איתך. ותמיד אבל תמיד חושב עלייך." הוא אמר לי.
מצד אחד רציתי להאמין, כל-כך רציתי להאמין. אבל ידעתי שזה לא
יעזור לי בימים הקשים, שהדבר היחיד שאני ארצה זה שוב לראות את
פניו, את עיניו הירוקות ושיערו החום הגולש. לשמוע את נשימותיו,
איך הוא מתנשף אחרי כל אימון כדורגל, ואני שם כדי לנגב לו את
הזיעה.
המבט שלו הרג אותי מבפנים, ראיתי שגם לו קשה
אבל לא האמנתי שקשה לו כמו שלי קשה.

אין לי אבא, אבא שלי נהרג לפני 5 שנים בתאונת דרכים. "הנהג היה
שיכור ולא שם לב כשאביך בא לעבור את הכביש, אנחנו מבינים שזה
אשמתו של הנהג ובאמת אנחנו נעשה לו משפט ונגרום לו לשלם על
טעויותיו, אבל בינתיים... אני נאלץ להגיד לך, שאחרי הרבה מאוד
ניתוחים, והרבה ניסיונות החייאה..."  לא נתתי לרופא לסיים את
דבריו.
כשישבתי בחדר המתנה בבית החולים, והרופא ניגש אליי כפוף, לא
מסוגל להביט לי בעיניים ודיבר לריצפה ידעתי מה קרה.
הבנתי שנשארתי לבד, בלי אף אחד. בלי שום דבר. בלי אבא, שהיה כל
עולמי.
אמא שלי נפטרה בלידה שלי, ואני כל-כך מעריצה אותה על זה.
שהיא נתנה את החיים שלה בשביל שלי יהיו חיים, ואני אף פעם לא
שוכחת את זה.

ככה נשארתי, ילדה בת 14 לבד בעולם.
בלי אמא שתדבר איתי על ענייני בנות, שתסביר לי על כל השינויים
בגופי, ועל כל הקטע של הבנים, שלמדתי בכוחות עצמי.
בלי אבא, שיאיים על בחורים שפוגעים בי, שילמד אותי על התכונות
של הגבר לפעמים, עד כמה הוא מסוגל לפגוע, שיתקן לי את המדף
שנשבר בחדר או יהרוג איזה ג'וק מגעיל שמטייל לי בחדר.
בלי אח או אחות שאף פעם לא היו לי, כי אחרי הלידה שלי, אבא פחד
לעשות עוד ילדים, שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.
והוא יאבד אישה נוספת.

נשארתי לבד. בדירה של 3 חדרים באמצע ראשון לציון, ילדה בת 14
שצריכה לטפל בעצמה.
נשאר לי הכסף של אבא, ונשארה לי הדירה. ונשארה לי המון, המון
אהבה. כל תמונה, וכל משבצת בריצפה, יש לה סיפור משלה, ובכל פעם
שאני מתגעגעת לאבא.... אני מספרת את הסיפורים לעצמי, ולפעמים
זה מצליח, ועולה לי חיוך.

כעבור חודשיים, בעודי באבל הכבד, החלטתי שאני חייבת לחזור
ללימודים. כבר החסרתי חודשיים, ובכיתה ט' קשה להשלים את החומר,
אחר כך לבגרויות, אז החלטתי לבוא לכיתה, ולדבר עם המורה, ולבקש
ממנה עזרה, שאני אחזור לקצב של הכיתה.

ביום השני ללימודים שלי, כשעוד לא ממש הבנתי איפה אני עומדת
מבחינת החומר של הכיתה, התנגשתי ביא'ניק אחד.
הוא היה גבוה, בערך 1.78
היו לו עיניים ירוקות-דבש
והיה לו שיער אסוף מאחורה, בקוקו.
"אה... סליחה, לא ראיתי אותך" הוא אמר ועזר לי לקום
"זה בסדר... אני אשמה, לא הייתי צריכה להסתכל על הריצפה"
עניתי, והקול שלי רעד.... אף פעם לא ראיתי יא'ניק כל-כך יפה
וכל-כך איכפתי.
רובם מסתכלים על הילדות בכיתה ט' וצוחקים עליהן, יורדים עליהן,
ומדי פעם נטפלים אליהן.
"קוראים לי גיא, אמממ אני לומד ביא' 5" הוא אמר, ונראה שהוא
מתבייש כמעט כמוני.
"אני לילך, מכיתה ט'3..." אמרתי והסתכלתי על הנעליים שלו.
לא יודעת למה דווקא על הנעליים, פשוט זה נראה לי עדיף מאשר על
הריצפה.
"אה, ט'3 זאת לא הכיתה של ציפי הציפור ?" הוא אמר בתמימות,
וגרם לי לחיוך קל. ציפי כהן זאת המחנכת שלי, המורה הכי מצחיקה
בבית הספר, היא תמיד לובשת שמלות שעבר זמנן ומדברת בקול
צפצפני.
"כן... היא המחנכת שלי"
"היא עדיין לובשת את השמלות האלה שלה ?" הוא אמר, חצי אומר חצי
צוחק
"אמממ... כן... בדרך כלל" אמרתי, ולא ממש שיתפתי פעולה,
התביישתי מדי, אף פעם לא דיבר איתי מישהו כזה.
"תגידי לילך, נכון ? בא לך אולי... בהפסקה או אחרי בית ספר
להסתובב קצת ?"
"אמממ.... לא נראה לי שנשארו הפסקות, השעה 11 עכשיו" אמרתי,
והרגשתי רע כי גרמתי לו להיראות מגוחך במובן מסוים
"אה כן, עוד שעה הביתה, אז איפה את גרה ? אולי אני אלווה אותך
או משהו ?" הוא אמר, מתעקש על להיות בחברתי.
"אה, עדיף שלא, בכל מקרה אבא שלי בא לקחת אותי, אבל תודה בכל
מקרה. אני חייבת לרוץ לכיתה.." ניסיתי לברוח, לא ידעתי מה
להגיד והרגשתי שכולי אדומה, מהשיער על הראש על הציפורניים של
הרגליים.
"אה, זה בסדר, אז היה נעים להכיר אותך לילך, מקווה לראותך שוב"
הוא אמר, עם חיוך ששווה מליון דולר.
"גם אותך" אמרתי עדיין, כשהמבט שלי תקוע בנעליים שלו. בנעלי
ספורט האדומות שלו.
ואז הלכתי מהר לכיתה, התיישבתי בסוף הכיתה, ושתקתי.
חשבתי על מה שקרה, למה הייתי כזאת טיפשה ??
הבן אדם מנסה לפתוח איתי שיחה, והדבר היחיד שאני שמה לב אליו
זה הנעליים שלו, צריך להרוג אותי !

                 

"בא לך לצאת ביום שישי ? לאיזה סרט או משהו ?" גיא שוב שאל
אותי, בפעם השלישית. הפעם לא היה נעים לי לסרב, אז הסכמתי.
רק עכשיו אני מבינה עד כמה ה"בסדר" הזה שינה את חיי.
התחלנו להסתובב יחד, אני וגיא. היינו כל הזמן ביחד ככה שאם היו
רואים אותנו היו חושבים שאנחנו זוג. אחרי חודשיים של הסתובבות
כל הזמן הפכנו לזוג.
בגיל 15, הייתה הנשיקה הראשונה שלי. עם גיא.
אחרי חצי שנה ביחד, זה סוף סוף קרה, נתתי לו לנשק אותי.
זה היה כיף, מאוד כיף, לא רציתי שזה יגמר אף פעם.


ככה הפכנו לזוג המקסים שהיינו עד היום.
אני, לילך גולן, ילדה בת 15  
וגיא בן צבי, בחור מקסים בן 17, היינו נשמות תאומות.
הכל סיפרתי לו, אולי בגלל שלא היה לי למי לספר.
סיפרתי לו שעברתי לגור אצל דודה שלי, אחרי מה שקרה לאבא.
והוא רק תמך, וניסה לעזור.
הוא היה המשפחה שלי, הוא מילא את החלל החסר שאבא השאיר. הוא
היה כל העולם שלי.
הכל עברנו יחד, הכל. הוא היה החיים שלי, אהבתי אותו יותר
מהכל.
כל מי ששאל אותי איך קוראים לי הייתי עונה "לילך בן צבי" כי
שנינו היינו בטוחים שאנחנו נועדנו זה לזו, ואנחנו עוד נתחתן
בעוד כמה שנים טובות.

ועכשיו, עכשיו אנחנו עומדים להיפרד. אחרי 3 וחצי שנים נפלאות.
כשאני רק בת 17 ונשארה לי שנה אחרונה בבית ספר, והוא בחור נהדר
בן 19 באמצע השירות הצבאי שלו.
מסתבר שהוא כבר סידר הכל, ושיחררו אותו על פרופיל 21.
ככה שהכל מסודר לטיסה. לעזיבה. לנטישה.

רציתי להתאבד כשהוא סיפר לי את החדשות, שאבא שלו קיבל עבודה
חדשה בספרד, והם עוברים לשם. אולי לשנה, אולי לשנתיים, אולי
לכל החיים.
כלכך התאכזבתי ממנו, שהוא לא נשאר איתי פה בארץ, אבל לא יכולתי
להרוס לו את החלום. מגיל 9 הוא משחק כדורגל, וזה כל החיים
שלו.
סוף סוף כשיש לו הזדמנות לעשות משהו בקשר לזה, אני ארגיש אשמה
כל החיים אם אני אהרוס לו.

 

אני רואה אותו עולה למטוס, שולח לי מלא נשיקות מהאויר.
ראיתי שיורדות לו דמעות, כמו שירדו לי. צעקתי אליו "אני אוהבת
אותך, תתקשר לפעמים, תשלח מכתב, משהו שאני אדע שאתה בסדר !!"
וברגע שהוא נכנס אל תוך המטוס, התמוטטתי.
בדיוק כמו שאיבדתי את אבא, איבדתי את גיא.
את כל העולם שלי, את כל החיים שלי. את הניצוץ שלי בעיניים, את
החיוך במשך היום, את הסיבה לחיות.

לא ידעתי מה אני אעשה עם עצמי עכשיו, ואיך אני אצליח להחזיק
מעמד,
כל הזמן רק חשבתי על המשפט שהוא אמר לי.

"רציתי שהנשיקה האחרונה תהיה הכי טובה".

היא באמת הייתה הכי טובה.
אם נתעלם מהטעם המר, של הדמעות של שנינו.