שמונה ביולי, שעת בין ערביים מאוחרת, ואנחנו ישבנו שם על קצה
הצוק, הבטנו על השמש שוקעת במערב. היה כל כך חם, שיכולתי
להרגיש את הזיעה מתה לצאת החוצה אבל כמה חבל שהלחות שואפת
לאפס.

רצית לנסוע לארה"ב לטיול, זה בערך כל מה שטחנת לי בראש במשך
שנה וחצי לפני שאגרנו מספיק כסף בחשבון הבנק שלנו, אחרי שקרעתי
את התחת בעבודות מזדמנות מסביב לשעון, שכל אחת מהן לא החזיקה
יותר משבועות בודדים, ואז הצלחתי לבסוף להביא לך את הדבר
היחידי שבאמת רצית ממני.

אני מתחרט שלא שאלתי אותך מעולם למה דווקא מכל הארצות בעולם
ארצות הברית. אם להיות מדויק, שאלתי אותך, אבל כשלא רצית כל כך
לענות לי לא התווכחתי איתך, ויתרתי לך, ועזבתי את זה כפרט שולי
וחסר משמעות.

חודש וחצי היינו זרוקים ברחבי ארצות הברית, וכמה שהיא רחבה.
אספנו מספיק כסף בשביל שנוכל לטייל כמה שאנחנו רוצים, לפחות
כמה חודשים, בלי להתחיל להתחשבן על כסף, ובלי לחשוב על מתי
ואיך אנחנו חוזרים הביתה, אם בכלל. "מקסימום נתאהב בארץ הזו
ונשתקע שם" היית אומרת לי, חצי צוחקת, אבל אני הייתי מסתכל על
החצי הרציני שלך.
להשתקע, איזו מילה גדולה זו כשחושבים עליה במבט לאחור.

אף פעם לא תיכננתי יותר משבועיים קדימה, זו היתה תוחלת החיים
שלי, לחיות את ההווה ולא להביט מעבר לשבועיים אל העתיד, אלא אם
כמובן יש אירועים שנקבעו מראש, כמו ימי הולדת, חתונות, חגים
וכאלו. כמה שאפשר השתדלתי להתמקד במה שקורה עכשיו.
הכי קשה היה בצבא. חצי מהשירות הצבאי שלי התמודדתי עם אנשים
ששאלו אותי מה אני מתכנן לעשות כשהוא יסתיים, וככל שהוא התקדם
לעבר סיומו כך גברו סימני השאלה של הסובבים אותי, בהתחלה רק
ההורים ואחר כך כבר המשפחה הקרובה, והרחוקה, והחברים,
והמפקדים, ואני המשכתי בשלי והשתדלתי שלא לחשוב על העתיד עד
שבוע לפני השחרור.

תמיד היה בי את הרצון הזה לעזוב את הארץ ולהשתקע במקום אחר,
אבל אף פעם לא חשבתי שאני אוציא אותו באמת לפועל או לכל היותר
אעלה אותו על הפרק. ואז את באת עם הרצון הזה שלך לנסוע לארצות
הברית. לעזוב את הכל בארץ, המשפחה, החברים, העבודה, החיים -
ופשוט לנסוע לארצות הברית, מבלי לדעת מתי אנחנו חוזרים.
וכאמור, בין היתר, הרעיון המטופש הזה של לנסות להשתקע שם.
ממנו פחדתי הכי הרבה.
ובכל זאת, אחרי שנה וחצי של עבודה מפרכת ותחנונים רבים מצידך,
יצאנו לדרך, בספונטניות רבה, לוקחים איתנו רק את הדברים
הנחוצים ביותר למסע הזה.

אני חוזר שוב לאותה שעה קסומה בה השמש נצבעה בצבע בלתי ניתן
להגדרה מפורשת. אני יכול רק להתפתות לנסות לתאר אותה כשבעה
גוונים של אדום שהתערבבו על הפלטה של הצייר שניסה לצייר אותה.
בטח היה נורא אקספרסיוניסט אותו צייר בנסיונו לצייר את השמש
שלנו.
ישבנו שם מביטים בה, מוקסמים מבלי שאנחנו יודעים למה, צופים
בהוד רוממותה שוקעת לאיטה למולנו, איך לה זה נראה כל כך טבעי,
אותו מסלול שהיא עושה מדי יום ביומו, יותר נכון שכדור הארץ
עושה סביבה, (אבל למי אכפת עכשיו מדקויות אסטרונומיות).

ואז, איך שהרגשתי טיפה ראשונה של זיעה מבצבצת במצחי, אחרי עשר
דקות של שתיקה ארוכה, שבשבילי נמתחו על פני מרחב זמן בלתי
מוגבל, את פתחת את פיך ואמרת: "בוא, נחזור".
ספק לא שומע ומנסה להתרכז במראה המדהים שנגלה לנגד עינינו כאן
באמצע החור השומם בו אנו נמצאים, עיירה קטנה ונידחת ברחבי
ארצות הברית, ספק מנסה להתעלם, אני המשכתי בשתיקתי ולא הגבתי.

"בוא, נחזור" חזרת על שלך ולא ויתרת לי.
הפעם כבר לא יכולתי שלא להגיב למה שאמרת, בין היתר בגלל שראיתי
כבר איך זה יגמר אם אני אבקש ממך להיות בשקט ולתת לי, לתת לנו,
להנות מעשר דקות אחרונות של אור יום צבעוני ויפהפה.
"עוד מעט נלך חזרה לאכסניה, לא בוער, יש לנו את כל היום" עניתי
לבסוף.
"לא, לא לאכסניה. הביתה" אמרת בפתאומיות עוד אחד מאותם משפטים
שלך שמעולם לא טרחתי לנסות להבין.
הדבר הראשון שעלה לי להגיד באותו רגע היה "למה" ובמקום זה
בחרתי להמשיך לשתוק.
"נו, בוא" עמדת על שלך.
"לא" פלטתי.
"מה לא?" הסתכלת עלי בעיני הכלבלב העצובות שלך, שמזמן כבר לקחו
את תשומת ליבי הרחק מהשמש (שממילא עוד דקות מעטות ולא תשאר
עימנו).
"למה לחזור?" הואלתי בטובי להעלות את השאלה שניקרה בראשי בדקות
האחרונות.
"כי די, היינו פה, ראינו שם, כמה אפשר?" ענית לי את התשובה
שהכי פחות ציפיתי לקבל ממך. בשתי דקות עברו בראש שלי שלל
תסריטים אפשריים לתשובה שתאמרי לי, חשבתי אולי שהתגעגעת יותר
מדי הביתה ושהחלטת שלברוח זה כבר לא מתאים לך, ואולי בעצם את
רוצה לחזור לחיים רגילים ונורמליים (אם יש כזה דבר), ומה שבסוף
החלטת זה שאת רוצה לחזור כי נמאס?
עד עכשיו אני לא יכול להבין ממה נמאס לך.

ממה נמאס ?
מהשמש שהלכה ונעלמה לה באופק?
מהטיול הזה שהתחיל ללכת בעקבות השמש?
מלהסתובב בחוסר מעש ברחובות ולתור אחר מקומות מיוחדים לבלות
בהם?
ואולי בעצם ממני?

"אבל לי לא נמאס" עניתי לך בנונשלנטיות.
"למה אתה חייב תמיד להתווכח?" סירבת לקבל את העמדה שלי, די
בטבעיות כשחושבים על זה, כי אף פעם לא הסכמת לקבל את מה שהיה
לי לומר בנוגע לשום דבר.
"למה את אף פעם לא יכולה לקבל את הרצונות שלי?"
בשלב הזה כבר התרוממת מהאדמה והתחלת לנער את החול שנדבק לך
לשמלה.
"לאיפה את חושבת שאת הולכת?" אמרתי תוך כדי שאני מתרומם גם
כן.
"הביתה, איתך או בלעדיך" איימת, מה שנראה לי באותו רגע כאיום
הכי סתמי בעולם, "אתה מוזמן לנסות אותי ולהווכח כמה אני
רצינית".
שוב פעם חזרת לתכונה הכי אופיינית לך, הרצינות. בזה שאת רצינית
לא היה כל ספק. השאלה היא באיזו מידה.
"את מוזמנת לבחון אותי" עניתי לך במילים שלך, ואת כתגובה רק
התחלת ללכת לעבר הכביש הראשי, לא מביטה לרגע אחד לראות מה קורה
מאחורייך.

הסתובבתי חזרה והבטתי בשניות האחרונות של תוחלת החיים של השמש
ליום זה, ואני יכול להשבע שראיתי את ההשתקפות שלך בתוכה, נמרחת
ונעלמת באופק יחד איתה.