שבוע שעבר נכנסתי למשרד הפנים ועשיתי רשיון הריגה. תמיד רציתי
אחד כזה, מאז שהייתי קטן. תמיד אהבתי לראות איך אבא שלי נוסע
באוטו הגדול שלו וכל מי שהוא ראה שעושה משהו רע למישהו, הוא
היה עוצר את האוטו בצד, מוציא את האקדח המוזהב שלו, ויורה בו.
בדרך חזרה ממשרד הפנים הייתי ערני לראות אם יש מישהו שעושה
משהו רע, אך הכל היה בסדר. למחרת לקחתי חופש מהעבודה כדי לנצל
את הרשיון. האמת היא שזה היה הרעיון של אישתי, הוצאת על זה כל
כך הרבה כסף, לפחות תנצל את זה! אז ניצלתי. בפטרול הראשון
שעשיתי ראיתי שני אנשים מנסים לפרוץ לאוטו, עצרתי את האוטו
לידם, החוצפנים אפילו לא ניסו לברוח. התקרבתי אליהם וכל הזמן
חשבתי על בעל האוטו שהולך לסבול על זה שגנבו לו את האוטו, הוא
יצטרך להתקשר לחברת הביטוח, ולמשטרה, אחר כך הפיצויים שיקבל לא
יהיו בסכום האוטו בדיוק, והוא יצטרך להוסיף כסף, בקיצור, זה
יעשה לו כאב ראש אמיתי. כשהייתי במרחק חמישה מטרים מהם שלפתי
את האקדח המוזהב שירשתי מאבי ורוקנתי עליהם את המחסנית,
לפושעים מגיע שירו בהם בגב. שפריץ מוח של אחד מהם ניתז על חלון
המכונית, כעסתי. הורדתי לאחד מהם את הנעל ועם הגרב שלו ניגבתי
את הדם ואת המוח. את הגופות של שני הפושעים גררתי אל המדרכה,
על מנת שלא יפריעו למכוניות, כמו שלמדתי בתיאוריה, ישבתי לידם
וחיכיתי למשטרה. בזמן שחיכיתי, הסתכלתי על פניהם ובניתי לכל
אחד מהם עבר פלילי מרשים למדי. אחד מהם אנס את הבת שלו לפני
שנתיים, והשני מכור לסמים. ניידת המשטרה הגיעה אחרי רבע שעה,
ברגע שהשוטר שיצא מהניידת ראה אותי מסובב את האקדח על האצבע,
כמו שאבא היה עושה, הוא שלף את האקדח שלו מהנרתיק ופקד עלי
להרים ידיים, פרצופו נראה מפוחד ומזועזע מגופות הפושעים. יש
לי רשיון הריגה, השבתי חזרה. פניו של השוטר נרגעו והוא החזיר
את אקדחו לנרתיק. הוא ביקש לראות את הרשיון. תתחדש, אמר ברגע
שראה את תאריך הנפקת הרשיון. זו בטח הפעם הראשונה שלך - מזל
טוב. השבתי בחיוב. למה הרגת אותם? הם עשו משהו מיוחד? שאל
בעודו מסתכל על זוג הגופות המחוררות כשהוא מחזיק את מותניו.
אמרתי לו שהם ניסו לגנוב את האוטו. פששש, סכל סוף בן אדם
מתחשב, אמר ולחץ את ידי. הוא הלך והוציא לאחד מהם את הארנק
מהכיס האחורי של המכנסיים. אחחח, איזה באעסה, לפי הניירות -
האוטו שלו. אמר. הרגשתי שפישלתי. לא נורא, ביש מזל של
מתחילים - פעם הבאה, ניסה לנחם אותי, אך זה לא עזר. הסתכלתי
שוב על הפנים שלהם, והפעם לא ראיתי אנס, והשני נראה כאילו הוא
מכור מקסימום לאקמול. היה לי חבל על שניהם, בטח הוא סתם שכח את
המפתחות באוטו, כמו שלי קרה שבוע שעבר. נכנסתי לאוטו ונסעתי
הביתה. נו, אז את מי הרגת היום? שאלה אישתי ברגע שנכנסתי
הביתה. סיפרתי לה על מה שקרה, והיא אמרה שאותו דבר קרה גם
ליוסי, הבעל של הספרית שלה. זה לא ניחם אותי, עדיין הרגשתי
כאילו לא ניצלתי את הרשיון. הלכתי לישון, והצטערתי על כל הכסף
שבזבזתי על הרשיון, על התיאוריה ועל כל השיעורים.
למחרת הלכתי לעבודה. בדרך חזרה הביתה, כשעצרתי ברמזור, ראיתי
בתוך המכונית שעצרה לידי גבר שסוטר לאישתו כי היא לא רצתה
להחליף תחנה ברדיו, פתחתי את החלון שפונה לאוטו שלו, שלפתי את
האקדח של אבא ויריתי למנוול בראש. בהתחלה אישתו נבהלה מהירייה
והתחילה לצעוק כמו משוגעת, אבל היא נרגעה ברגע שהראיתי לה את
הרשיון. היא ניגבה מפניה את כל הדם ואת חתיכות המוח של בעלה
המכה ואמרה לי תודה. הרגשה עילאית מילאה את גופי, הרגשתי
ששימחתי לבב אנוש, והצלתי אותה מחיי סבל. הפעם המשטרה הגיעה
אחרי חצי שעה, היו פקקים. הראיתי להם את הרשיון ופשוט המשכתי
בדרכי הביתה. במגרש השעשועים בדרך ראיתי חבורת ילדים, לבושים
בשחור, שמנסים לשרוף לחתול רחוב מסכן את הזנב. ירדתי מהר
מהאוטו ורצתי לעברם, תוך כדי ריצה שלפתי את האקדח ויריתי לכל
אחד מהם בבטן, שיראו מה זה התעללות. החתול הסתכל עליי במן מבט
שמח, בזמן שהם פרפרו להם בחול ודם יצא להם מהפה. שלושת השטנים
האלה למדו את הלקח שלהם. הרמתי את החתול כשעדיין היד שלי
מחזיקה את האקדח, והוא גרגר והשתפשף על האקדח. כמעט יכולתי
לשמוע אותו מדבר, תודה לך שהצלת לי את החיים. אחרי עשרים
וחמש דקות הגיעה המשטרה. אני רואה שהפעם הצלחת, אמר השוטר,
שלקח לי קצת זמן לזהות אבל זה היה השוטר מאתמול. הסכמתי איתו.
הוא אמר שהוא יטפל בכל הבלגן ושאני יכול ללכת הביתה ולומר
לאישתי שהיא יכולה להיות גאה בי. בהמשך הדרך הביתה הושבתי את
החתול הקטן על המושב שליד הנהג, ליד האקדח, החתול ישב והמשיך
להתחכך באקדח. באיזשהו שלב הוא ירד מהמושב והתחיל ללקק לי את
נעל ימין, ניסתי להזיז אותו אך זה היה קשה, כי זאת הרגל שעל
דוושת הגז. התכופפתי להרים אותו ופתאום שמעתי חבטה חזקה ומיד
הרמתי את ראשי, לחלקיק השניה יכולתי לראות את פניה של ילדה בת
שש עם קוקיות נוגחות בשמשת רכבי. עצרתי מהר את האוטו, יצאתי
ורצתי לקראת גופתה שהיה מוטלת על הכביש. אנשים החלו לרוץ גם כן
לעברה. ראיתי אותה מפרפרת, דם יצא מפיה וראשה היה פתוח, זה
זעזע אותי. אנשים החלו לצעוק עלי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,
חשתי מבולבל, ומסוחרר. גופי החל מזיע ותחושת בחילה נוראית
הציפה את גופי. אחרי שתי דקות הגיע השוטר מהגן. אל תדאגו,
אמר לכולם, יש לו רשיון הריגה. לפתע כולם נרגעו והמשיכו
בדרכם, ונראה כאילו כבר לא שמו לב לילדה שכבר הפסיקה לפרפר,
ושגופה הולך ומתקרר מרגע לרגע - אני לא. שכחתי לגמרי מהרשיון.
היא בטח לא חצתה במעבר חצייה, היא כבר למדה את הלקח שלה,
אהה?! אההה?! ניסה השוטר להיות אחוקי. נכנסתי לאוטו. כל הדרך
הביתה עיניי היו נעוצות באותו סימן דם על השמשה שבו היו פעם
שפתיי הילדה הקטנה. ישבתי לי בחניה של הבית. הסתכלתי על הדם
ועל השמשה השבורה, ועל החתול שליקק לי את הדם על הרגל שנדבק
מהנערים בגן. הוצאתי את הרשיון מהארנק, החזקתי אותו ביד שמאל,
ביד ימין הרמתי את האקדח של אבא ויריתי לעצמי בראש. יש לי
רשיון להרוג, לא יעשו לי כלום.