דלתות על דלתות נפתחות ונסגרות,
ואיני יודעת לעשות את הבחירות הנכונות,
האפשרויות מבלבלות והן אינן נגמרות,
כל מחשבותיי מובילות לטעויות.

ואני כל כך קטנה,
נצמדת לפינה,
חושבת לעצמי מהי הדלת הנכונה.

הדרכים בלתי מוגבלות,
והדלתות, מנוחה, לי לא נותנות,
חורקות, מסתובבות על צירן,
מזכירות לי תמיד את עצם קיומן.

ואני כל כך קטנה,
נצמדת לפינה,
וחושבת לעצמי האם אי פעם אמצא שלווה.

תמיד יש אור בקצה כל מנהרה,
וירידה אחרי על עלייה,
המבוך ממשיך ומתפתל,
ואין כל הבדל בין העיקר לתפל.

ואני כל כך קטנה,
אך כבר לא נצמדת לפינה,
דעתי נחושה, לסיים את המסע.