כבר כמה חודשים שאני צוברת בכי. אני מגיעה לסף, מרגישה את
הדמעה אורזת מזוודה ומתכוננת לנחיתה רכה. אבל תמיד אני עוצרת
אותה ברגע האחרון ושומעת איך, באכזבה רבה, היא מחזירה את
הבגדים למקום ושוקעת ביגון משל עצמה.

כבר כמה פעמים עמדתי מול ספסל באמצע הדרך וחשבתי לעצמי שזה
מקום טוב לבכות בו. אמנם הספסל נמצא בצומת מרכזית, אבל היא כל
כך מרכזית שלאף אחד שם אין זמן לבדוק למה מישהי יושבת על הספסל
ובוכה. אבל בכל פעם עצרתי את הבכי והמשכתי בדרכי לשום מקום.

אתמול אמרה לי מישהי שמכירה אותי שנים, שאני בן אדם חזק, אחד
החזקים שהיא מכירה. ואני מרגישה עכשיו איך אני מתפוררת ואיך
בעוד חצי דקה כבר לא יישאר ממני כלום. כל מה שהתאמצתי להשיג,
כל מה שניסיתי להיות. כל זה כבר לא יהיה חשוב.

כבר כמה ימים שהדמעות לא מפסיקות. זה התחיל בדמעה אחת גדולה
ורותחת. אותה דמעה שתמיד עמדה על המשמר מוכנה לתזוזה. היא יצאה
ראשונה כדי לבדוק את השטח. מצב הרוח היה קודר והאפלולית בחדר
התאימה לצרכיה. נשמעה קריאה חרישית וצבא של דמעות החל מטפטף
מעיני. חיילים וחיילות וגם אזרחים תמימים שמקלעו למהומה, כולם
יצאו למשימה. השתדלתי לבכות בשקט, אבל אחרי כל כך הרבה זמן
שעוצרים את הבכי קצת קשה לשלוט בו. תוך כדי בכי דיברתי עם כמה
אנשים שניסו להצחיק אותי אבל מצאו את עצמם צוחקים יותר.

למחרת בבוקר, אחרי לילה ללא שינה רבה, נאבקתי בעצמי על מנת
לפקוח את עיני. העיניים היו נפוחות מהבכי ומחוסר השינה.
הסתכלתי על עצמי במראה וצחקתי. לראשונה בחיי הודתי בלבי לאותו
אחד שהמציא את משקפי השמש. הלכתי לתחנת האוטובוס, מתחילה
להצטער שלא הכנסתי חבילה של טישו לתיק. חיברתי את עצמי
לאוזניות ופתאום כל שיר ששמעתי דיבר עלי. כל מילה שם הייתה
אמורה לעודד אותי. מה שקרה בפועל היה בדיוק ההפך. כל מילה
דיכאה אותי עוד יותר ושוב מצאתי את עצמי בוכה חרישית
באוטובוס.

ושוב בדרך לאותו שום מקום נחו עיניי על הספסל בצומת. ושוב
מצאתי את עצמי חושבת כמה יהיה נחמד לשבת שם ולבכות עוד קצת.
העיניים כאבו לי, ידעתי שאם אתחיל לבכות, פשוט אתמוטט. העדפתי
להמשיך ללכת ולבכות מאוחר יותר. הגעתי לעבודה, הוצאתי יוגורט
מהמקרר, לקחתי כפית והתיישבתי. אחרי בהייה במכסה המתכת כבר לא
הרגשתי צורך לבכות. הרגשתי רע, אבל ידעתי שעוד יהיה טוב.