"זה נראה עליך מי-צויין." הכריזה סלאבה, מזכירתי הבלונדינית,
ונתנה לעניבה יישור אחד אחרון.

הבטתי במראה, ונאנחתי בתיאטרליות. העניבה נחה במרכז החליפה
הביזארית כפרצוף מוכר יחיד בנמל זר וצבעוני. לפי המסורת, כל
גזע שמצטרף לברית' מוסיף פריט לבוש לחליפה הרשמית של אנשי
הממשל המאוחד - אם אפשר בכלל לקרוא לזה חליפה. ה'בגד' הזה היה
הלבוש המופרע ביותר שתוכלו לעלות בנפשכם : גזרה לא מוגדרת,
עשרות צבעים וכל מיני גדילים שצצים משום מקום ובלי אורך וצורה
ברורים. פתח לעוד זוג ידיים, צווארון מתכת שניתן להרכיב עליו
קסדות בגדלים שונים, וכל מיני מחשבים תפורים במקומות לא
צפויים.  

סלאבה שלחה כף יד עדינה לאזור חלצי, והדליקה את המחשב המרכזי.
כנראה שהמקימים הראשונים של הברית לא העלו בדעתם שלאיזשהו גזע
יהיו איברים רגישים דווקא שם.

פני האדימו קלות.

"בפעם הבאה תזכירי לי לא ללכת לפוליטיקה." הערתי בטון מתבדח.
סלאבה שלחה בי מבט כעוס, ובצדק - היא, עם תואר שני בביולוגיה
ויחסים בין לאומיים מאוניברסיטת רוטרדם, ועם מנת משכל שמספיקה
לשני אנשים, קיבלה בסך הכל את התפקיד העלוב שלה. בעוד אני,
'כבוד השר', הגעתי לפה בזכות שיגיונותיה של הפוליטיקה
הגלובאלית שלנו, שנראית כה פצפונת לעומת מה שהולך בפרלמנט
הגלקטי.

לפעמים אני מרגיש שכל היקום ואשתו צוחקים לנו, בני האדם,
בפנים.

וזה לא פלא. כשרק התקבלנו לברית, לפני שנתיים, כל ראש ממשלה,
נשיא ודיקטטור התחיל לפנטז על איך הוא יבחר להוביל את הגזע
החדש ביותר בברית ולייצגו מול יצורים שהגיחו לחלל כשאנחנו עוד
היינו אמבות. 'אולי', המנהיגים בוודאי אמרו לעצמם, 'בני האדם
הם כרגע הגזע הכי חלש, טיפש ופתטי בברית, אבל בזכות מנהיגותינו
אולי יום אחד בעוד מספר מאות שנים נעלה למקום הלפני-אחרון,
ומשם הרי הדרך סלולה!'

תארו לעצמכם את ההלם וההתרגשות שאחזו בעולם כולו, כאשר התברר
לנו שהגזע הכי חדש בברית מקבל את נשיאות הברית - עד שימצא גזע
חדש יותר שיחליף אותו! אנחנו, בני האדם, מנהיגי הגלקסיה!

החברים האחרים בברית מתפקעים מצחוק. מבחינתם, להיות פוליטיקאי
או חבר פרלמנט זהו מקצוע בזוי וכפוי טובה יותר מאשר להיות נהג
של מעבורת זבל. הם היו מאושרים להטיל את העול הזה על כתפי
המוזרים החדשים שהצטרפו, והתמוגגו כשאמרנו תודה.

לפני שנבחרתי לראשות ממשלת ישראל שירתי ביחידה מובחרת בצבא,
ושם היה לנו מה שנקרא 'נוהל צעירות'. כל חייל חדש שהגיע קיבל,
מיד אחרי הזובור, שורה של תפקידים רבי אחריות כמו 'אחראי נשק
פלוגתי' ('חיים, לך תשמור על המערום'), 'אחראי משמרות פלוגתי'
('חיים, אין מצב שאני שומר בונקר בין שלוש לארבע') וכמובן 'איש
הנדסה פלוגתי' ('חיים, לך תראה אם זה מוקש'). המין האנושי החל
את נוהל הצעירות שלו, ומי משלם את המחיר?

"חיים, אתה עוקב?" שאלה סלאבה, מנופפת את ידה מול עיני. אני
מתאפס, ומביט בהקרנה ההולוגרפית שבמרכז המשרד המרווח. לוח
הישיבות שלי הותיר לי מספיק זמן לשינה של שלוש שעות, שתי
ארוחות בנות חצי שעה וביקור בשירותים למשך חמש דקות (בארבע
וחצי בדיוק). אפילו ל'איש הנדסה פלוגתי' הגיעו שש שעות שינה
ושעת ת"ש.

"מה הפגישה הראשונה?" אני שואל בקול ענות חלושה.

הנציג הדיוניסי הביט בי במבט מלא חשיבות, ששת זרועותיו
משולבות. למרות שהיה ישוב על הרצפה, היה החייזר גבוה ממני
בשלושה ראשים לפחות. למרות שמעודי לא ראיתי דיוניסי אמיתי עד
עכשיו, בקלות יכולתי לזהות את הרגש שהביעו פניו.

התנשאות.

"אתה לא רציני." הכרזתי.

זרועו השביעית והארוכה ביותר של הדיוניסי ליטפה את מכשיר
התרגום, ומתוכו בקע קול אנושי שדיבר בעברית. "בוודאי שאנחנו
הננו רציניים".

"הבט." התחלתי, ואז הבנתי שזה לא דבר חכם להגיד ליצור חסר
עיניים. "שמע, כל אחד מהגזעים החברים בברית תורם אחוז קבוע
ממשאביו, כולל כוח אדם, לצבא הגלקטי. ואתה רוצה שנפטור אתכם
מזה בגלל... בגלל... 'אנרגיה חיובית'?!"

"בהחלט." ענה מכשיר התרגום בקול רגוע ושלו. פניו של הנציג
הדיוניסי התעוותו במשהו שנראה באופן מפחיד כמו חיוך. קיבתי
התהפכה.

"אני לא יכול להרשות את זה.", זעתי באי-נוחות בתוך החליפה
הפסיכודלית שלי.

"למה לא? זה מאוד חשוב, אנרגיה חיובית." טען הדיוניסי. "כל אחד
תורם את חלקו, חלק בכח צבאי ואנחנו באנרגיות חיוביות."

"בסדר, אני שמח שאתם מנסים לתרום לרווחת כל גזעי הברית."
עניתי, "אבל למה לא להקצות אנש-- דיוניסיים לצבא?"

"אה, אנחנו צריכים את כולם, אחרת לא תיווצר מספיק אנרגיה
חיובית. זו הרי מצווה גדולה מאוד, ואני לא אוכל להרגיש שלם עם
עצמי, אם אכריח דיוניסי זה או אחר לוותר על יצירת אנרגיה
חיובית באמצעות מדיטציה או שירה, למען אורח החיים השלילי של
חייל בצבא הגלקטי."

"לא יעלה על הדעת!"

"אל תשכח, חיים, שבמידה ותיווצר אנרגיה שלילית בקרב
הדיוניסיים, אנו עלולים לנסות להקים קואליציה נגדכם, וזה יהיה
עצוב וחבל. באמת חבל."

עוד 'חוק צעירות' מרגיז - במידה ומעל לחמישים אחוז מהחברים
בברית לא מרוצים מיכולתו של העם המנהיג, הם עלולים להצביע נגדו
אי-אמון ולהדיחו מהברית. בדרך כלל זה גם גורר את השמדת הגזע
עצמו ומערכת הכוכבים שלו וכיוצא בזה.

ידי נקמצו לאגרופים.

"אני חש מכיוונך אנרגיה שלילית." ציין הדיוניסי. "תן לי תשובה
עד מחר בבקשה."


ברגע שאני וסלאבה יצאנו ממשרדו של הנציג הדיוניסי, התפרצתי.
"מה לעזאזל הוא חושב לעצמו?! האידיוט המנופח נוטף הריר הזה...
מה, בגלל שאנחנו חדשים בברית הוא חושב שהוא יכול לדרוך עלינו??
הרי זה יהיה כמו אצלי, בישראל : ברגע שאת נותנת להם אצבע, הם
לוקחים את כל היד! תוך שנה חצי מהחברים בברית יוציאו פטור
מתרומת כוח אדם וחלליות לצבא הגלקטי, ואנחנו נישא גם את העול
הזה לבד!"

"אין ברירה." ציינה סלאבה. "הם בהחלט מסוגלים להקים קואליציה
נגדנו. הדמטרים ישמחו להיפטר מאיתנו כי יש לנו רק שני מינים
ולהם יש תשע, והקורקסים עוד זוכרים לנו את הפעם ששני תיירים
מהארץ שלך הרגו תושבי עיר שלמה בקורקס-פריים אחרי שפתחו שם
דוכן פלאפל."

"קצת זיהום אוויר לא הרג אף אחד." מלמלתי לעצמי, מחייך בעל
כורחי כשנזכרתי בתגובה האלימה של הקורקסים לפול וצנוברים.

סלאבה עצרה לפתע. הסתובבתי אליה, והבחנתי בחיוך הקורן והממזרי
שנסוך על פניה. אני כל כך אוהב את החיוך הממזרי הזה.

"הקורקסים הם פריקים של איכות הסביבה כמעט כמו הדיוניסיים,
לא?"

"אמת." עניתי, מנסה לרדת לסוף דעתה.

"זה מאוד חיובי, לשמור על איכות הסביבה." היא צחקקה. "מאוד."

הישיבה הבאה שלי עם הנציג הדיוניסי הייתה כעבור שבוע. כל גופו
רטט, והגוון הסגול של עורו נהיה כהה יותר ויותר עם כל מילה
שפלט מכשיר התרגום.

"מה אתם חושבים שאתם עושים?!" הוא צעק, בתרגום חופשי.

"מה אתה רוצה? קיבלתם את הפטור משירות בצבא הגלקסיה." היתממתי.
"אולם, על מנת לרצות את שאר יושבי הפרלמנט, היה צורך באיזשהו
פיצוי סמלי. אני ואתה מכירים בחשיבותה של אנרגיה חיובית, אבל
הפארפטים מאנטארס, למשל - הם בחיים לא היו מצביעים בעד החוק
הזה אם לא הייתי מוסיף סעיף קטן זה או אחר."

"זה נראה לך קטן?!" הדיוניסי הזדעק, וזרועו השמאלית העליונה
הקישה על אחד מלוחות השליטה שהקיפו אותו. תמונה הולוגרפית של
כוכב הבית של הדיוניסיים הופיעה, ובמרכזה שיירת מעבורות הזבל
שהתקרבו לאטמוספירה, פרקו את תכולתן ומיד מיהרו לפנות את המקום
לבאות אחריהן. הבחנתי בסיפוק רב בכך שעל מעבורת אחת לפחות היה
צבוע מגן הדוד הכחול.

"אחוז אחד מהאשפה הבלתי-ניתנת-למחזור של כל חבר בברית שכן תורם
לצבא הגלקטי? כן, זה ממש מעט, לא?"

כמובן שזה היה שקר גס. בברית היו מאות חברים, ולחלק לא מבוטל
מהם הייתה תעשייה כבדה שפלטה אינסוף מגהטונות של פסולת רעילה
כל יום. הפארפיטים, למשל, היו מאושרים שנמצא להם אתר פסולת
חדש, ומיהרו להצביע בעד החוק החדש.

הדיוניסי רעד קלות, ואז פנה אלי בקול מפייס. "תגיד לי בבקשה,
לפי החוק הזה, מי שחבר בברית וכן תורם לצבא - אסור לגזעים
אחרים להטיל אשפה שאיננה ניתנת למחזור בשטחו, נכון?"

"בהחלט." הנהנתי.

"אז... אולי אני יכול לבקש מבני עמי להתנדב לצבא. ואולי גם כמה
חלליות קרב. זה יהיה עצוב מאוד אך אני בטוח שאנשי האמיצים יהיו
מוכנים להקריב קורבן עילאי זה למען האנרגיות החיוביות וניקיונו
של עולם הבית שלהם."

"חיובי." עניתי בחיוך, לוחץ את ידה של סלאבה מאחורי גבי. אף
אחד, גם לא חייזר סגול ענקי עם שבע זרועות, לא יקרא לחיים מפתח
תקווה 'צעיר'.