"סבא מאאת", יבבה אימי.
"אז מה?"
"אתה טמבל או מה?... פתחו לו את הבטן ואמרו, ש"אין מה
לעשות..."

כבר המון זמן היה סבי "חצי מת". לבית השימוש סחבו אותו על
הידיים.
אבל בשבילי, הוא מת כבר מזמן... אני לא זוכר ממנו שום דבר
טוב...

שמעתי עליו ברצינות בשל מריבה גדולה בין אבי לאימי.
אני הסתתרתי מאחורי שיח, שהיה נעוץ בפח חלוד ואמי ישבה על
הרצפה ובכתה.
היא נשענה על הדלת ולא הניחה לאבי להכנס.
"תפסיקי להשתגע ופתחי כבר את הדלת", צעק אבי.
"אתה בעצמך משוגע. לא אפתח!"
"אני אשבור את הדלת ואת החלון ואת הגג ואת כל הצריף..."
נבהלתי. מפני שאם ישבור את הגג יכנסו הברקים והרעמים והגשם גם.
התחלתי לבכות וברח לי פיפי במכנסיים וגם קאקי.  
צרחתי כמו משוגע.
אימי הניחה לדלת וזינקה אלי. רק קמה וכבר פרץ אבי אל החדר,
הביט בי, הריח ולחש: "אתה כבר מספיק גדול בשביל לדעת את
האמת".
"עזוב אותו", זעקה אימי, "הוא לא מוכרח לדעת שום דבר, הוא רק
ילד שעושה במכנסיים ".
אבי לא שתק גם אם סתמו לו את הפה בחול. היה אוסף מילים בראש
והיה מוכרח להוציא אותן.
"דע לך, שסבא  זרק את אמא שלך מהבית שלה, כאילו שהייתה סמרטוט
רצפה. למה?  מפני שהתחתנה אתי, עם חלוץ וקומוניסט... שלעולם לא
תעיזי לבוא", אמר לה.
עד אז לא מצאתי באבי שום פגם, שלא היה באבות אחרים. עבד "כמו
חמור" והרביץ לי לפעמים. ככה זה היה אז: אבות לימדו בניהם לקח,
שלעולם לא ישכחו...
רק לעיתים רחוקות היה אבי צוחק. "על מה כבר יש לי לצחוק",
אמר.

אז למה אתה צועק על אימא?"
"כי אימא שלך היא באמת סמרטוט ריצפה. תמיד היא מוותרת. אני
במקומה, כבר הייתי הופך עולמות." (אבי הפך "עולמות" שלוש פעמים
ביום...)

אהבתי את אימי. היא לא הייתה סמרטוט והיא לא דרשה ממני להגיד
"רק  אמת". מה שסיפרתי לה הספיק לה בשביל לנשק אותי.

באיזשהו מקום היה לי סבא, שאף פעם לא בא אלינו ואף פעם לא
נסענו אליו. אי אפשר להתייחס אל סבא נעלם, שגרש את הבת שלו.
"לפני הרבה זמן, כשהיית כזה קטן, סבא ראה אותך", הייתה אימי
מלחשת לפעמים...
סבא נסתר זה הותיר לי, בין היתר, זכרון נוסף, רע מהקודם. הייתי
בן שש.  אימי התכופפה אלי ואמרה: "אתה חייב לנסוע לסבא וסבתא.
נולד לנו אח קטן-צרחן ואבא שלך חלה בקדחת. פשוט אין לנו ממה
לחיות"...
לא רציתי. היא תתעסק עם ה"קטן" ואותי היא תשכח... אבל נסעתי.
בפעם הראשונה בחיי שנסעתי באוטו.. היה דחוס ולא נעים. רציתי
להקיא. אימי הכריחה אותי להתאפק, שלא אבייש אותה.

הגענו למקום שמצד אחד היו הרבה בתים מחוברים זה לזה ומצד שני
היה ים. ידעתי שיש ים, אבי סיפר לי ששט עליו באניה, אלא שלא
הזדמן לי לראות אותו בעיניים. רק בתמונות ולהן אין ריח. לאט
התקרבתי אל הים. המים היו די מלוכלכים. סירות,שצבען היתקלף,
התנדנדו על המים. המראה לא היה מלבב. חשבתי: אבי לא התכוון לים
הזה.
כשהרמתי עיניים מהים אימי לא עמדה עוד לצידי. במקומה עמד שם
איש עם זקן מחודד ושפם שהצחיק אותי: קצה אחד שלו הצביע למים
והאחר הצביע לשמים. באמצע היה צהוב די מגעיל. הזקן סימן לי
ללכת אחריו. הייתי מבוהל והלכתי.
הוא התיישב מול דלת, ליד שולחן נמוך, מכוסה במפה מוכתמת ועליה
ספלי חרסינה קטנים ובהם שאריות של נוזל שחור. לא היה שם איש
מלבדו. רק המון זבובים, שלגמו בתאווה מהספלונים. שמתי לב,
שאחדים טבעו. הם שטו בנוזל במהירות עד שהפסיקו.
"אתה יודע מי אני? בוא הנה, שנראה אותך. אני סבא שלך. אתה בטח
שמח? אהה..."
רגליי לא זזו. פחדתי שימשש אותי כמו סבתא, שהייתה ממששת
ואומרת: "זה ילד? זה עור ועצמות". סבא הביט בי רגע ארוך: "אבא
שלך לא לימד אותך שצריך לתת לסבא נשיקה?"
האיש שאמר שהוא סבי הפחיד אותי נורא. דמעות מילאו את עיניי.
נזכרתי, שאימי הזהירה אותי, שליד סבא לא בוכים. "סבא שונא
שבוכים. יהיה לך אוי ואבוי אם תבכה".
לא היה שם איש להגן עלי, אז זזתי מעט. ריח של דגים עבשים, זיעה
חמוצה, טבק של נרגילה וערק נתקעו באפי ונותרו בו עד עולם...
"לסבא יש כסף בשביל ערק אבל אין לו בשביל לעזור לבת שלו", אמר
אבי בכל הזדמנות.
"חכה כאן", ציווה.
אחרי המון זמן שב ותקע לידי רגליים של תרנגול חי ואמר: "שלא
יברח לך, שמעת?
תיתן אותו לסבתא ביד."
דידתי אחריו מחזיק ברגליי התרנגול, שהיה גדול כמעט כמוני.
בפינת הרחוב עמדה כרכרה רתומה לשני סוסים, לבן ושחור, שניהם
מלוכלכים וזנבותיהם בתנועה מתמדת. סבי פתח את הדלת הצדדית,
ועוד לפני שהבחנתי במדרגות, דחף אותי אל תוך החושך, טרק אחרי
את הדלת ופקד על הרכב: סע.
אימה נפלה עלי. התרנגול השתולל ואני לחצתי על רגליו. ככל
שהשתולל יותר ולחצתי יותר. הכאבתי לו והוא השתולל עוד יותר.
ידיי כאבו והזיעו; אפי נזל ועיניי דמעו. לא יכולתי לנגב את האף
ואת העיניים אפילו בשרוול. שתי ידיי היו תפושות.
סוף-סוף נעצרה הכרכרה. הדלת נפתחה, העגלון הושיט לי שתי ידיים.
האחת לקחה ממני את התרנגול והשניה עזרה לי לרדת במדרגות
הכרכרה. "נלך לגברת של סבא, היא מחכה לתרנגול".

סבתי לא המתינה לי. היא המתינה לתרנגול.
גם לא עשו לי שום יומולדת, כמו שאימי הבטיחה.  

עברו שנים אחדות. אני התקרבתי לבר-מצווה וסבי כבר שכב בפתחו של
גן העדן.
לפי הריח ידעתי, שסבא הולך ונרקב. עגל מת הסריח כמוהו.
שבע בנות ובנים היו לו ורק אימי הסכימה, אחרי ריב הגון עם אבי,
שימות אצלנו. היא "הפכה עולמות" על באמת: "אבל הוא אבא שלי ולא
איכפת לי איפה הוא היה כל השנים".

אבי וכמובן גם אני היינו חסרי דת ולא התכוננו לחוג "מצוות".
התכוונו רק לעשות מסיבה רגילה, עם עוגיות ומי-מיץ פושרים.
סבא ביקש שאעלה לתורה.
כיוון שהוא כבר לא דיבר, הבטיחה סבתא בשמו, שאם אלמד ואשיר את
ההפטרה, סבא יתן לי "ח צ י לירה", שזה היה המון כסף. ראיתי
עצמי מטייל עם בני כתתי בירושליים ובקבר רחל, והסכמתי.  
אבא רתח מזעם: "איך אתה עושה לי דבר כזה?"
אז סבתא הבטיחה גם "כדורגל מספר שלוש" ולא עמדתי בפיתוי.
למדתי את ההפטרה ובשבת הלכתי עם סבתי לבית הכנסת של האדון
ליינס, שבא מאמריקה. סבא לא נכח. אף אחד לא רצה לסחוב על
הידיים את החי-המת. שרתי בלי להתבלבל. סבתי זרקה עלי סוכריות,
שפגעו בראשי והכאיבו. אבל הכאב פסק כשחשבתי על הכדורגל ועל
החצי לירה.

סבי מת לפני שהספיק לקיים את הבטחתו. סבתא אמרה, שהיא לא זוכרת
שום דבר.

אינני יודע איפה "מצא" אבי כסף.
יצאתי לטיול לו השתוקקתי וגם קנו לי כדורגל מספר שלוש. הכדור
היה "בייצי", אבל בגללו הייתי "מלך" לזמן מה. משהתפנצ'ר שבו
חיי למסלולם.

סבא לא נתן לי סיבות לאהוב אותו.