בוקר. אני תקוע ברכבת שמסרבת לזוז. תקלה טכנית, מצהיר הכרוז,
ואני מת לישון. ודווקא עכשיו - תקלה. אוף.
העיניים שלי פונות מעצמן לבחון את שותפיי לקרון. אין הרבה
אנשים ברכבת בשעה זו. ברביעיית המושבים שממולי ישן חייל צעיר,
וכשהכרוז חוזר על דבריו, הוא מתעורר משנתו הטרופה, נועץ מבט
עצל בחלון, ואז מפנה את מבטו לעברי.
והוא יפהפה.
הנשימה שלי נעצרת, ואני בולע את הרוק. פתאום אני מברך את הרכבת
על שנתקעה. מבטינו מצטלבים, ואני נשזף קשות בעיני השקד שלו.
מבעד למעטה העייפות - שלי ושלו - משהו זז. העיניים שלנו נפרדות
באימה, פונות לבהות במתרחש מבעד לחלון, חוששות שאולי שוב הלב
פירש לא נכון את מה שראו.
השניות נוקפות.
אותו לב אומלל מגביר את קצב פעימותיו. והעיניים - רעבות כל כך
- נקרעות מכח תשוקה שאין לעוצרה, ושבות ומתמקדות בדמות שממול,
סוקרות אותה מלמטה למעלה:
נעלי צבא מאובקות.
מדים.
נשק מוטל ברישול על הברכיים.
כומתת תותחנים תכולה-זרחנית.
ואותן עיניים מדהימות, ששוב מופנות אליי, גורמות לי לאבד את
המעט שנותר משלוות הנפש שלי. הוא כהה-עור, פניו מחוטבות
ועדינות, ועיניו - הו עיניו... וחולף בינינו אותו רגע, שאין
לטעות בו.
לפתע אני מחליט, שאיני יכול לתת עוד לחיים לחמוק מבין
אצבעותיי. אני קם, לוקח את התיק שלי ומתיישב מולו, בוחן את
תגובתו, ולרגע נדמה לי, שמלבד ההפתעה הניכרת בעיניו, אני מזהה
גם זיק של שביעות רצון.
הרכבת תקועה, אני מציין ביובש. אוי ואבוי, לא יכולתי לחשוב על
משפט פתיחה יותר אינטליגנטי ?!
כן, הוא עונה, ומחייך. יש לו קול נפלא - גברי ועדין בעת ובעונה
אחת. עיניו מתבוננות בי בסקרנות.
איפה אתה יורד, אני שואל, בלא מעט חשש, והוא נוקב בשם התחנה
שלי, ואני מציין זאת בחדווה.
השיחה קולחת. אני עושה מאמצים על-אנושיים להיות שנון ומצחיק,
והוא נענה בנימוס מדי פעם, ומנדב חיוכים מלאכיים וצחוקים
רעננים.
אני מביט בו, קצת מסרב להאמין.
אנחנו מתקרבים לתחנה שלנו, אני שב ומציין ביובש. הוא מהנהן.
אפשר להציע לך טרמפ ? אני שואל. והוא מחייך...
"הרכבת מגיעה עכשיו לתחנת ... כל הנוסעים מתבקשים לא לשכוח
תיקים וחפצים אישיים. תודה".
העיניים נפקחות לאיטן.
הראש שלי נתלה באוויר כמה שניות, ואז מתחדש הקשר בין המוח
להכרה. זו לא התחנה שלי. התותחן עומד כשגבו מופנה אליי, מסיר
את התיק הכבד שלו מהמדף למעלה. עוד כמה שניות, והוא נעלם
במסדרון, בדרכו לדלת.
המום, אני מנסה להשחיל מילה, לעצור הכל, לנסות להציל משהו...
אבל כלום.
העיניים שלי נעצרות במושב הפנוי, שעליו הוא ישב עד לפני
שניות.
אני נאנח.
במילא הוא היה סטרייט. |
