כבר שעות שהיא שוכבת במיטה, בוהה באויר. צלליות סגולות של
אנשים צפים מולה, והיא צפה איתם.
דלת נעולה
חלונות סגורים.
העשן מטייל לו באיטיות מאוסה, ממתין בסבלנות. עוד כמה דקות...
עוד כמה דקות ויוכל לחזות בסוף הגדול שיבוא וישא אותה אל מחוץ
לחדר, מעל העננים... אל תוך שמיים ריקניים...
המסע האחרון.

אך היא ממשיכה לבהות. עיניים פקוחות לרווחה, אישונים ענקיים.
לא משנה תנוחה, ספק נושמת. אך הסוף מאחר להופיע.
העשן מתחיל להתעצבן.

מנסה לקרוא לו, בהתחלה בשקט, אחר כך טיפה יותר חזק, מאבד
סבלנות. פעם ראשונה שהוא נתקל במקרה שכזה, שהסוף מתעכב.

העשן מחליט לקחת את העניינים לידיים. לעשות את העבודה השחורה,
כמו שאומרים.
והוא יוצא למתקפה.
שט לעברה, מטייל סביב ראשה, נוגע. עדין עדין, אך תקיף. האנשים
הסגולים משתנים, מתערבלים. אט אט הופכים לעיניים.
שפתיים
אף.
פנים מוכרות כל כך.
היא צועקת.
העשן, מרוצה מעצמו, מתאמץ שלא לצחוק לה בפרצוף.

מבועתת, היא מנסה להשתחרר. אך הוא כובל אותה, יוצר חבלים
אפורים סביב גופה הצנום, צוחק את צחוקו המרושע...
קולו צורם בראשה, עמוק בפנים. כאב חד חותך את ליבה, את נשמתה.

האורות כבים.

אך הפנים האלו... כל כך מוכרים...  כל כך...
צעקות. ברקים ורעמים וגשם. החדר כולו מוצף וכואב, יחד איתה, את
הסיוט הנורא  כל כך, שהצליח להניע את השמיים ממסלולם.

והיא נזכרת.
מבינה שעבדו עליה.
הפנים אינם פנים
המציאות חלום היא.
ולפתע, כל הטעויות, כל האכזבות והויתורים, כל הדברים שהצטערה
שעשתה ושנאה עצמה על שלא עשתה, הכל נעלם. התמוגג באויר...
והיא צוחקת.
בזה לעשן ובזה לסוף.
וכי מי הם שיבואו להוציאה מן המשחק הכושל הזה, בו התנסתה שנים
רבות כל כך, אך לא רבות מספיק, ועוד בכוח?

לסוף כזה לא ציפה העשן. כה כנועה היתה, שנים רבות כל כך.
ופתאום... חזקה מתמיד. העייפות עזבה אותה, הסם שהאכיל אותה בו
חדל להשפיע. אבוי. היכול להיות הדבר?
האם הוא חש זרמים של...
אושר?



מחוייכת, התרוממה מהרצפה. פתחה את החלון ושיחררה את העשן
המבוייש החוצה. אל האויר החם, ואל הקשת בענן, שצצה במיוחד
בשבילה.
האנשים הסגולים חזרו על מנת להיפרד. הפעם לתמיד. איחלו לה כל
טוב, והמשך חיים נפלאים. בפעם הראשונה מזה זמן רב, היא חשה
תחושה מופלאה.
ניצחון.