פעם הייתי הכי חשובה בשבילך. היום אני סתם עוד אחת.
ואתה הכל בשבילי. תמיד תהיה. גם אם כבר הפסקתי לאהוב, בשבילי
אתה הכל.

היה שם הרבה ים.
ואני ישבתי, רק ישבתי והתסכלתי. ניסיתי למצוא את הקצה, רציתי
לדעת איפה הוא נגמר. כל כך רחוק ואינסופי. כל כך מהפנט. אני
רוצה לדעת.
מסביבי, הם צוחקים ואוהבים. אני אוהבת אותם, את האנשים
האמיתיים האלה.
ואני לא רוצה להרוס להם את השמחה, אז שומרת את הדמעות לעצמי.

"פעם חייכתי היום אני רק שר...
שקרן מי שמאושר..."

פלאפון חדיש מצלצל. פעם היה לנו למה לצפות, היום אנחנו רק חיות
של התעשייה. ולמי אני אצעק? גם אני חלק מהם.
אז שקט.
ועניתי.
כשתשאלי לשלומי אלחש לך דברים שאת רוצה לשמוע.
"הכל בסדר" (כל כך רע לי עכשיו...).
כבר התיאשתי... גם את לא רוצה לשמוע יותר, גם את כמו כל אלה
שקדמו לך, פה כדי לשמוע מה שנוח לך.
סליחה שהאמנתי.

ובדרך הביתה, אוטובוס מלא באנשים שעוד זוכרים מה זה אמת, או
לפחות כך נדמה לי בינתיים.
נוסעים, הם יודעים להצחיק אותי. עושים לי לחייך.
תודה.
"זיקוקים!" הוא צועק לפתע.
בתוך החושך המפחיד הזה, בתוך הרעש הנעים הזה, זיקוקים מתנפצים
בשמיים. מאירים.
בטח מישהו חוגג, אולי חתונה או טקס מפואר. אני יודעת שאי שם,
מישהו מחייך עכשיו, מישהו יודע שטוב לו ככה. מישהו מאושר.
הנחתי את הראש על הכתף שלו והבטתי במחזה המרהיב הזה. ואחת אמרה
שזיקוקים זה יפה. ואני שתקתי.

נמאס לי ממך. אומר שאתה אוהב ונעלם. אומר שאני הכי הכי ובורח
ממני. אולי פעם אחת תישאר? ותהיה לצידי ברגעים האלה שאני כל כך
צריכה אותך. וכשאומר לך שרע לי תנסה לעזור, אפילו אם זה לא
ישנה כלום, לפחות מתוך נימוס. שאדע לפחות שאכפת לך איפשהו שם
עמוק בפנים.

ובשמיים, זיקוקים. מאירים, ודולקים שם בשבילם, אלה שאני כל כך
אוהבת עכשיו.
רק עפים לשמיים, מתנפצים, עושים לכמה אנשים טוב...

ונעלמים.