11.03.01  

עכשיו שנה לאחור אני יכול להסתכל על זה בחצי חיוך ,רק חצי כי
תמיד שאני חושב על זה מבצבצות לי דמעות בעיניים, למרות שאז לא
הייתה לי סיבה לבכות ועכשיו בטח שאין לי.
הכרתי אותה כמו שנהוג בימינו במרחבי הרשת הגדולה, התחלנו לדבר
ומשהו בפנים אותת לי, פשוט היא הבינה דברים שאף אחד לפניה לא
הבין. משהו בה נגע בי, ואני שכל חיי הייתי רומנטיקן מטופש
שתמיד מחפש אחרי האחת והיחידה, התחלתי לפחד.
כנהוג בתורת השלבים של יחסי הרשת עברנו למדיום נוסף, החלפנו
טלפונים, הפחד גבר אבל לבי כל-כך שמח אז הסתרתי אותו ממנה.
והציפייה רק גברה, שלב נוסף עבר בהצלחה וכמו שהיה לי כיף
להתכתב עמה, כך היה לי כיף לדבר אתה.
הגיע חג פורים, ואני כבר לא יכולתי לחכות לבי דחק בי לעבור
לשלב הבא, וכך, לא מתוך הגיון, הצעתי לה להיפגש. היו לה
תוכניות עם חברה, אך היא שמחה שאני אצטרף, תיאמנו תלבושות
וחיכינו לערב שכבר יגיע.
הגעתי לאסוף אותן, חושש, פוחד ומתרגש, ואז נגלה לעיני יצור
מופלא. נדיר בעולמנו למצוא יופי פנימי ועמו יופי חיצוני, כי
הרי יופי הוא בעיני המתבונן, ואני לא יכולתי להפסיק מלהביט,
החיזיון המדהים, הוא נראה אז כמעט מושלם, הלבוש שלה פגם בו, אך
העדפתי להתעלם. למה להרוס? העדפתי ליחס אותו לפורים הנחתי שזו
סתם מסכה, מאוחר יותר הבנתי.
הגענו למועדון, חברתה שימשה מבחינתי כקישוט, נכון זה מגעיל
לומר, אך הייתי כולי ממוקד בה, והלב האידיוט שלי בכלל ניסחף
והתחיל להעלות שמות של תינוקות, לבבות אי אפשר בלעדיהם אך
לעיתים עדיף להתנתק מהם. נכנסנו פנימה והסדקים החלו להופיע.
בהתחלה היינו יחד, שלושה אך בעיני רק שניים, כאשר הפכנו לארבעה
התחלתי לתהות. הוא הופיע משום מקום זוחל כמו נחש מיומן לעבר
הטרף, והיא מצידה אהבה להיות העכבר. ואני חשבתי שמצאתי לביאה
לוחמת, החלטתי להילחם הרי האריה כל תפקידו הוא להגן על הלביאה.
כאשר היא הפכה לצמד ואני לא חלק ממנו, הבנתי שהפסדתי. כפיר
צעיר ולא מיומן שכמוני ,לא היווה כוח שקול, אולי עוצמתנו הייתה
שקולה אך הניסיון הוא שעשה את ההבדל.
חיפשתי פרצה בחומה המשותפת שהקימו, וכשמצאתי אותה אמרתי לה כי
החלטתי לעזוב, אם היו לי ציפיות כל שהן שהיא תנסה להתנגד, הן
התנפצו, כל הסדקים הפכו בין רגע לחלל ריק מתוכן. ניסיתי להסביר
לה איך הרגשתי, היא הרי תמיד הבינה, אבל לא היה לה כעת כל
עינין בלהבין אותי. התחלתי להתרחק, נכנסתי למכונית ונסעתי,
הייתי מותש ורציתי רק להיעלם.
כל הדרך חשבתי עליה, עלי ועל שנינו ועל שניהם. הדמעות רצו
לפרוץ אך לא נתתי להן הרי זו לא הייתה אהבה כך שלא מצאתי להן
סיבה. זה שוב הלב המטופש שלי, זה הוא שגורם לי להרגיש כך,
אינקויזיציה לבבית.
לא רציתי לחשוב על זה כי פחדתי שלבי יכניע אותי ויפתח את סכר
הדמעות, אבל לא יכולתי לעצור את זה. לא בכיתי אבל לא הפסקתי
לחשוב, איך יכול להיות שכל-כך טעיתי בה? איך נתתי לעצמי להיסחף
כך? ועם השאלות באות התשובות ואט אט הבנתי.
היא בהחלט הייתה יצור מיוחד אבל לא כמו שחשבתי, היא ניצלה את
היום היחיד בשנה בו כולם מסתתרים מאחורי תחפושות, לפשוט את
תחפושתה שלה, אצלה כל יום אכן היה פורים חוץ מפורים עצמו.
התבלבלתי לגמרי כבר לא הבנתי מה היה מציאות ומה הייתה הזיה,
ואולי היא לא התחפשה כלל ואני סתם ראיתי מה שרציתי? לזה כבר לא
הייתה לי תשובה.
ניסיתי לחשוב על משהו אחר, למה כל-כך נפגעתי? למה זה כל-כך
מציק? אבל יותר מכל רציתי להגיד לה את הדברים האלו, להסביר לה,
לא בשביל שהיא תרצה בי, אלא כדי שתבין מה היא עשתה.
אבל כבר לא עינינתי  אותה היא הייתה עכשיו חלק מצמד ואני לא
חלק ממנו. והפגיעה למרות שהיא כבר רחוקה ובלויה, עדיין שקר
מכאיבה לי, אני רוצה להסביר לה לפרוק את המטען שכבד לי, אך
ניראה לי שזה לא יקרה לעולם ואני אצטרך לסחוב אותו תמיד.
לפעמים כדי להקל על עצמי אני רואה בזה שיעור, ולא סתם שיעור
אלא כזה שהועבר לי על-ידי פרופסור (ואז  עוד יותר קל) ,שיעור
על החיים ועל כמה שהם כואבים, שיעור על אהבה ועל כמה שהיא
צורבת, ושיעור על עצמי ועל כמה שעצמי זה אני ורק אני מכיר אותי
וגם אם כל חיי אחפש ולא אמצא מישהי שתבין אותי כמו שאני מבין
את עצמי, תמיד יהיה לי אותי.