בליל ירח מלא, הוא ברח מביתו אל היער הקרוב לקיבוץ. ביתר שאת
הוא רץ עטוף בשמיכות צמר אל עבר "יער המוות", שמקום הקיבוץ
היווה מקור לפרץ הדמיון וההשראה שתקף את החברים לעיתים רחוקות
כשחרור מהמציאות היציבה והשגרתית. רבות סופר על קן המכשפות
המתגוררות בו, המאימות לחטוף את ילדי הקיבוץ אל השמיים ולהטיל
אותם מלמעלה אל תוך מימיה העמוקים של הברכה. על הערפדים
המסתובבים בגוף תנים, אשר מחכים בכליון עיניים לאדם שיוכלו
לינוק מדמו. עד שבוקר אחד מצאו עובדי הגד"ש גופה אכולה למחצה
של עירוני אחד שסיבת מותו אינה ידועה, ומאז הסיפורים הפכו
לדממה ומשובבות הדמיון צמחה חרדה בצורת יער, ואפילו יצאה אזהרה
מהמזכירות לא לצאת לטייל עם רדת החשכה.

במהירות ניווט את דרכו בתוך האפלה אשר שינתה את מימדי המקום,
שכה מוכר לו באור יום, עד כי חשב שנסחף עם ריצתו או שאיבד את
תחושת הזמן. העובדה שתעה במקום שראה כל-כך הרבה פעמים בחייו
צבטה לו, ופעימות לבו נהיו כה חזקות עד כי ביסמארק עצר מלחימה
לפתע וידע ששמע קול אנוש מהעתיד. הוא חש את נפשו בוקעת מתוך
גופו, עיניו חיפשו בחשש פן יתקל בזוחלים מסוכנים. כעטלף פקח את
אוזניו בחרדה שישמע רחש מלבד דהרת רגליו על זרדי האורנים. ללא
מעצור הוא רץ כשהתנים רודפים אחריו, והמכשפות מביטות עליו דרך
כדור הבדולח שלהן וברגע אחד איבד את שווי המשקל ונפל בחבטה עזה
על הארץ. הוא עצם את עיניו, שתק ולא זז. במהירות נרגע וביטחונו
חזר אליו. בנעימות מתח את רגליו והתכסה בעלים הרבים שהצטברו על
האדמה. בקצוות אוזניו חש את הלחות והאדים, יישר מבטו אל הרקיע
וניסה לשמוע האם באמת ישנם חתולים על הירח. הוא שכב והקשיב
לשלוות הדממה, אך גם היא באיטיות נסדקה על-ידי שריקת הרוח
שפסעה ברכות על קצות אצבעותיה, על-ידי רשרוש חרק המחפש את דרכו
בין העלים ועל-ידי זמזום כנפים של זבוב טורדני. גם לדממה יש
קול, מדף לבן וחלק
נצבעת היא בנגיעות מכחול זעירות לכדי פנים עצובות ומתיסרות.
הזבוב לא הרפה מגופו, מכף ידו עף אל פניו ומשם אל רגלו הימנית,
בוחן אם
הקרקע כשרה בעזרת חידקו ומשנמצא מרוצה סר אל אוזניו וזמזם
בהתגרות כיצד רימותיו הקטנות יזונו מבשרו המת בקרוב.

הוא נזכר בנערה שהותירה אותו שוב לבד, לטובת נער אחר. כל האהבה
שהרגיש כלפיה הפכה לעיסה מבעבעת של כעס, קנאה ודחיה. הזכרון
מתעוות על-פי ההווה, השכחה נאבקת עם המקרה האמיתי בעבר ויוצרת
סביבו שכבות ערפל והגנה מפני הכאב שהאמת יוצרת. ככל שהזמן חולף
הרגעים הארוכים שהיו ביחד, החשיבות והרגש העז שהרגישו זה כלפי
זו, הצטמצמו והתאדו להם לכדי מחשבות וזכרונות קלי משקל הנעלמות
במהירות כשם שמגיעות.

הוא קם על רגליו, זרק את שמיכות הצמר והחל לגשש לעבר העץ שעמד
לידו. בקצות אצבעותיו מישש את גזעו, מדד את הקפו, בחן את עובי
ענפיו, הרים רגל ולאחריה עוד רגל וטיפס בזהירות אל-על. הוציא
את החבל מכיסו וכרך אותו מסביב לצוארו, מצמרת העץ השקיף על
מגורי הקיבוץ הנמים את שנתם הלילית. הריח את השניות האחרונות
ונשם את משב הרוח האחרון. הוא קשר את החבל לענף שעמד עליו,
וכשרצה כבר להטיל את עצמו מטה, הבחין בנקודת אור שהתקדמה לעברו
בצעדים כבדים. "רד למטה," שמע קול בס קפוא פורץ את החלל
באדישות. הוא השתתק, חשש  התעצם בו שמא החלטתו האחרונה לא
תמומש, הוא גחן מטה וזרק את עצמו אל מותו כשחבל חונק את צוארו.
"כבר שנים שאני
מחכה לך, נערי" קרא הקול שנית, בהתעלמות מהאיש התלוי. בגסיסתו
עוד הצליח להסתנוור בטשטוש מהאיש הלבן הקפוא שעמד מתחתיו, גופו
כמו משך אליו את כל מקורות האור הליליים, אפילו הירח היבהב על
סף האבדון. איש הקרח הרים את ראשו וראה את הנער התלוי, לשונו
ביצבצה ברפיון ולובן עיניו כיסה את אישוניו. במהירות שלח רגל
לאחור, נשען על שוקו, חשף את החזה, איזן גופו בעזרת ידיו
השקופות ובעד ביטנו פלט קובית קרח גדולה.
ללא הבעה עלה על קובית הקרח ושיחרר את הנער אל תוך זרועותיו
הקפואות. "אני אטום, הקרח עוטף את עורי ושומר עלי מהכאב שיוצר
הסבל ומהכאב שיוצר האושר, אני קר. מביט, שומע, מריח, ללא הבעה,
ללא רגש. אני הולך בשתיקה, מחוסן, ריק, לא מתמודד." אמר איש
הקרח אל הגופה שהחזיק בידיו, "כל זאת אמר לי איש הקרח הקודם
ועכשיו אני אומר את זה לך." איש הקרח יצק על הגוויה מהחומר
הלבן והקר והחזיר את רוחה לתחיה. בפליאה הביט על גופו שחזר
להיות ורוד, רדום וערום כביום הולדו. הזכרון הראשון שראה היה
אותו חיוך קסום ושובה של אהובתו משכבר הימים, ליבו חזר לפעום.
"הקרח תמיד ישאר כבד," חשב לעצמו "כבד מהסבל שבשכיחת הסבל."
ורגליו הקלילות כבר נשאו אותו בחזרה אל חייו. איש הקרח החדש
הביט בעצמו, נשען על גזע עץ ישן ונירדם.

בבוקר כשחלפו עובדי השדה ביער הקטן, הם גילו שלולית מים קרים
וטהורים שהרוותה את צמאונם והנעימה את פניהם. היתה זו שעה
מוקדמת מידי למחשבות כבדות, הם רק צעדו באושר ובמוחם התגלגל
השיר, "איש השוקולד כבר מת אה..." בטעות.