[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








טלוויזיה דלוקה על ערוץ בצרפתית. אודי מנסה להבין, אם זו סדרה
או סרט או משהו אחר, אך מגבלות השפה מפריעות לו קצת. אף פעם
לפני כן הוא לא פתח את הערוץ הזה בכוונה, אבל עכשיו הוא נואש.
יום כיפור והכל סגור, כבר קרא את כל הספרים וצייר את כל
הציורים. הוריו נסעו לחופשה בפריז כדי לא להימצא בארץ כשהיא
שקטה ומחושבת עם עצמה ועם תושביה - כי הוריו של אודי לא אוהבים
לחשוב.
הם רק עובדים בכל מיני דברים שהם לא חושבים בהם, אלא יוצאים
לארוחות עסקיות ונסיעות עסקיות, אך הם בכלל לא עסוקים בשום דבר
הקשור לעבודה, רק קונים, נוסעים ואוכלים. ככה הם.
למרות הכל אודי אוהב אותם אפילו שהוא יודע שאבא שלו הוא לא הכי
בעולם והקשר היחיד שיכל אולי להיות לו לאיזה שהוא סולם זה
כשהוא עשה איזו עסקה ליבוא ושיווק של אילושהם מוצרים שביניהם
גם סולמות - אולי. ואודי לא יכול ללכת למסיבות כי הוא לא יכול
ללכת, כי אין לו רגליים - לפחות לא בשביל זה, בעיקרון - הוא
רקדן מצוין, אבל הוא פשוט לא יכול. יש לו חברים וחברה וציונים
ועבודה.
מה שאין לו זו סיבה בשבילי לכתוב עליו אך עובדה שאני כותבת וזה
כנראה בגלל שיש דבר או שניים שלא סיפרתי לכם עליהם. אבל אתם
ודאי יודעים, אודי הוא רק פרי דמיוני אך ברגע שהוא יוצא אל הדף
הוא קיבל תכונות ורצונות משלו. וכמה שהוא היה מושלם אצלי הוא
החליט שהוא רוצה כל מיני פגמים. כמו שהזכרתי את ההורים ואת
הרגליים, אז כמה שזה ישמע לכם מוזר הוא החליט שהדרך היחידה
שהוא יכול לנוע ממקום למקום - זה בריקוד. מטומטם, נכון - אבל
אני לא יכולה לשלוט בו, ומעכשיו הוא יכול לכתוב את הסיפור
בעצמו.

אז ככה, אני רוקד לי אל האמבטיה משהו של המורה שלי לבלט, שובר
אגרטל יקר בדרך ממלא מים חמים בשביל השרירים שלי.
בנתיים בודק שאין נזק בגוף הקדוש שלי: אין לי נשירה, העיניים
שלי בסדר, קצת יפות מידי (אבל אני אסתדר עם זה), העור שלי
נפלא, להתגלח לא צריך היום - יום כיפור, תירוץ מצוין. השרירים
שלי נראים מצוין, גם הזין שלי בסדר, האשכים במקום. הרגליים
היציבות שלי מוכנות לריקוד קליל. אבל הגיע הזמן להיכנס למים
הנעימים.
כעבור רגע, שוקע לי לחמימות המרגיעה הזו. חושב על מה שמה שהיתה
פה אתמול ועל מה שמו השמוק שלקח אותה בערב ועל אמא ואבא שבטח
עכשיו מקיימים מצוות פרו ורבר באמצע שאנז אליזה לעיני
התיירים.
ואני כאן לבד, והעיניים שלי רצות ואין פה כלום, רק כמה מברשות
שיניים, שמפו, מרכך, סבון וסכיני גילוח. שלי ושל אבא. אבל אין
טעם להתאבד אני מת גם ככה. חוץ מזה ההורים שלי חוזרים רק עוד
שבוע ואז כבר אהיה רקוב, ואני לא רוצה שמה שמה תמצא אותי מת,
כשריר נוזל מזווית פי, עיניי פעורות כמו שתי תהומות ועורי קר,
כחול ומקומט מהמים.
כי היא תצלם אותי - את השאריות הגשמיות שלי. תעשה הגדלה ותתלה
אצלה בחדר כדי לצחוק מדי פעם. היא שונאת אותי לפי מה שהיא
אומרת אבל אני יודע שהיא בעצם אוהבת אותי.
ככה זה, אני מושך הפכים, סתומרת כל פעם שמישהו אומר לי משהו,
אז זה בעצם ההפך ממה שהוא התכוון. אז ככה אני יודע שהיא אוהבת
אותי.
עכשיו כשאני חושב על זה, אני רוצה אותה. כרגע.

אז אני קם רטוב לגמרי. לא מתנגב.
חוטף ג'ינס שלא כובס כבר הרבה זמן ונכנס לתוכו ברישול פסטורלי
כך שהתחת הרטוב שלי גורם למכנס להידבק אלי.
כמו שאני, יוצא החוצה ומרגיש משהו קשה בכיס האחורי. בין היד
שלי לג'ינס הרטוב שדבוק לתחת שלי מתגלה לה מצית של אבא שלי -
מוציא אותה ומחזיק ביד. עובר ליד בית כנסת ואני בכלל לא רוקד.
וכל הדתיים והדתיות מסתכלים עלי מבין החצאיות והכיפות שלהם.
אני מסיט את מבטי וכשאני מחזיר הם עדין מסתכלים. אז אני
מתעצבן, פותח את הרוכסן של הג'ינס, מוציא את הזין שלי ביד אחת
ובשניה מדליק את המצית ועושה כאילו אני הולך לשרוף אותו.

נשבע שהייתי עושה את זה, אם הם היו ממשיכים להסתכל, אבל הם גם
ככה חושבים שעשיתי את זה כשהם הסתובבו. ואני גם חוסך את כאבי
התופת שהיו יכולים להתלוות.

אז אני ממשיך ללכת עם הזין בחוץ צועק "סליחה!" לכל עובר ושב ו
-"גמר חתימה טובה" ו -"צום קל" וכאלו דברים, עד שאני מגיע לבית
שבו גרה מה שמה.

בית לבן עם גינה גדולה ועציצים יפים, מכניס את הזין למכנסיים,
סוגר את הרוכסן. עכשיו אני רטוב מזיעה ולא מהמים שהתייבשו
מזמן. דופק על הדלת בנימוס מופתי. כשלא עונים, אני דופק שוב,
ואז היא צועקת לי "מה אתה רוצה?" מהחלון בחדרה בקומה השניה.
"רק לדבר איתך" אני אומר בקול מלאכי ובוטח, חושב כמה אני רוצה
לזיין אותה עכשיו.
התשובה שהיא נותנת לי היא זימזום שמסמל את פתיחת המנעול של
הדלת.

כולי אושר רשע, ומרגש. חיוך מטורף נסוך על פרצופי הרדוף. בצעדי
אילה קלילים אני מקפץ במעלה המדרגות. מבחין שאין איש בבית,
פורץ כרוח סערה לחדרה הפתוח, מתנשם בהתרגשות, מביט בה.

-"מה קרה לך?!" אומרת בדאגה מעורבת פחד. "הכל כרגיל בובה,
קפצתי לבקר" אני אומר בקול רגוע אך עיניי בורקות.
-"ומה קרה ל - עופי מפה זונה - של אתמול בערב?" שאלה אותי.
"אני מצטער" אמרתי בלי להתכוון. "הזו היא רוח יום כיפור, חוטא
יקר?" היא מדברת אלי בשפת הזונות. ואני עונה "לא, זה בא ישר
מהלב" אני מביט בעיניה עם יד על ליבי חסר רגשות החרטה.
-"אני לא מאמינה לך" היא אומרת ומשפילה את מבטה. בשפת הזונות
זה אומר: "אני סולחת לך בוא תזיין אותי". אז זה מה שאני בא
לעשות. מתקרב אליה, היא מתרחקת עד שמגיעה למיטה שלה "אני
מתכוון לכך באמת, אני לא רציתי לפגוע בך, זה יצא מכעס רגעי",
על פני גידלתי לי הבעה תמימה מלווה בחיוך מתנצל, אז אני חושב
שאם לא הייתי מניאק הייתי צריך להיות שחקן, והייתי מליונר, כי
אני ממש טוב.

אני נגד אלימות, אני לא צריך אותה. אני מספיק משכנע בלי זה.
קצת דיפלומטיות, הרבה צביעות ורמאות, ואף לא טיפה אחת של מצפון
אמיתי. לא צריך יותר וגם אין לי יותר. בכל אופן הזונה שמולי
התרככה, מבטה הקשה נמס לאט לאט. כך גם גופה שתוך שניות היה בין
ידי, כשאני כבר הייתי בין רגליה הלבנות והפתוחות.
שמחתי שלא שרפתי את הזין שלי מול בית הכנסת, כי אז הזונה
שגונחת כרגע תחתי היתה הופכת לעוד חרא מיותר ובלתי מנוצל של
העולם שלי.
אבל כרגע אפילו אהבתי אותה, וגם אמרתי לה את זה ודוקא די חבל
שהיא לא ידעה שזה מיוחד שאני אומר את הדברים שאליהם אני באמת
מתכוון. זה לא שינה הרבה כי בכל מקרה היא נראתה לי מתרגשת
כראוי.

ואז קרא מה שיכול לקרות רק במציאות. נאבד לי החשק לחלוטין,
שניה לפני שבאתי לגמור. אני יודע שזה נשמע מצוץ מהאצבע אבל
פתאום היא נראתה לי פחות מגרה מסבתא שלי שהיתה שמנה מסריחה
ומקומטת. כל כך שנאתי אותה עכשיו ואמרתי לה את זה. קמתי
במהירות סגרתי את הרוכסן של הג'ינס כשהזין הרפוי שלי נרדם לו
בשקט מאחורי הבד הקר.
הסתובבתי עם הגב אליה ולמרות שלא ראיתי את פניה, ידעתי שהיא
בוכה.

יצאתי מחדרה, מביתה, ונשבעתי לעצמי שלא אחזור אליה יותר.
לפחות לא עד מחר. בנתיים כבר יצא יום כיפור, והשופר שהם תוקעים
בו הקפיץ אותי ואת העצבים שלי, עוד יותר גבוה משהם היו. הייתי
מוכן לקחת עכשיו את כל השופרות או שופרים או מה שהם לא יהיו
ולתקוע בתחת השמן של הרבי הכי מנופח שאמצא. אבל לא עשיתי את
זה.

ניסיתי שלא לחשוב על התקרית המצערת שלי אצל מה שמה אבל כצפוי
נסיונותי העלו חרס, הרי אם אפילו לזיין אני לא יכול אז מה כן?


אני יודע שאני לא הומו מאז שהתנשקתי עם ילד אחד שחשבתי שאני
הומו רק בגלל שהוא התחיל איתי וזה נראה לי מגניב לזיין אותו
בתחת כי הוא היה ממש יפה וממש חלק. אבל כשהתנשקנו הרגשתי פחות
גירוי מיני מאשר כשאני מרגיש כשאני עושה שיעורים במתמטיקה.
וככה אני יודע שאני לא הומו. ואני גם לא אימפוטנט כי נעמד לי
הזין בכל הזדמנות.

אז האפשרות היחידה שנשארה לי היא שאלוהים מעניש אותי על החטאים
שלי שאני עושה תמיד ובעיקר ביום כיפור.
אך זה נראה לי אף פחות סביר משאר האפשרויות. בסוף נעמד לי הזין
בזמן שחשבתי וחשבתי לנצל את ההזדמנות ולהוכיח לעצמי דבר מה.
הליבידו היה חזק מתמיד, אך כיוון שהבטחתי לעצמי לא לחזור למה
שמה עד מחר לפחות, הייתי צריך למצוא תחליף.

נכנסתי הביתה, והתחלתי לחפש בספר טלפונים מישהיא שתהיה זמינה
עכשיו, כשנשמעה דפיקה בדלת. התעצבנתי עד כדי שיגעון, קמתי
וקרעתי את דלת הכניסה מעל צירייה בשאגה.
בחוץ עמדה השכנה בת ה-15 הדתיה שלי עם צלחת עוגות בידיה.
נזכרתי שלא אכלתי, הודתי לה ולפני שהסתובבה ללכת חשבתי להזמין
אותה לקפה או שוקו או משהו ואז לזיין אותה כי היא היתה ממש
יפהפיה, אבל כל מה שהצלחתי להגיד היה "תודה, מצטער אם נבהלת".
אני בעצמי נבהלתי ממה שיוצא מפי, מה שהבהיל אותי עוד יותר היה
שהתכוונתי לזה.

ברגע הבא היא חייכה אלי את החיוך היפה ביותר שאי פעם חייכו או
יחייכו אלי או אל מישהו אחר בכל העולם הזה.
אבל הרגע הזה חלף למרות נצחיותו, וכל מה שנותר לי זה ללכת
ולאונן לי בשקט, ואז לאכול את העוגות הקדושות של שכנתי הדתיה.


מוצאי כיפור,    27.9.2001







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בכל פעם שאני
נכנסת לשירותים
אני חושבת שאני
אצא משם רזה
יותר.
זה אף פעם לא
קורה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/9/02 2:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דינה פרצוביץ'

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה