עברו עוד ארבע שנים, וכל אחד מאיתנו החל לפנות לכיוון שונה.
בגיל 18 התגייסתי לצבא, כריס עבר לחוץ לארץ והמילים האחרונות
ששמעתי ממנו היו "חבל שאתה ואחמד ואני כבר לא ביחד."
אחמד ואני איבדנו קשר, והיה לי קצת עצוב...
אבל זה כבר החל לחלוף מזכרוני, מכיוון שלא דיברנו מאז.
עברו שנתיים ובצבא התחלתי לאבד קשרים עם רוב החברים שהיו לי,
והכרתי הרבה אנשים חדשים.
הייתי ביחידה קרבית, זה היה קצת קשה, אבל התרגלתי למאמץ
ונהנתי מהחברה של האנשים הטובים שהיו איתי ביחידה.
פעם אחת, ביום שגרתי, לכאורה, העבירו אותי ואת היחידה שלי
לאיזור בעייתי, ושלחו לנו תגבורת, בדיוק כשהעניינים נהיו חמים.
ג'יהאדים ומחבלים הגיעו והחלו ליזרוק רימונים, בקבוקי תבערה
ואבנים, ואני והיחידה והתגבורת שנשלחה החלנו להגיב באש, כמובן,
שניסינו רק להרחיק אותם, אבל היינו חייבים להשתמש ברובים בכדי
להפחיד, השתדלנו שלא להרוג אף אחד, הם החילו להתפזר ואנחנו
החלנו לרדוף אחרי העקשנים שנשארו...לא יכולתי להפסיק לחשוב על
הבית שלי, וכל מי שזרק עליי אבנים ורימונים הפריד ביני לבין
ההורים שלי, אחות שלי, ואח שלי. אז יריתי בלי לחשוב פעמיים.
משהו פגע בקסדה שלי, ועוד פעם, משהו קשה פגע לי בקסדה.
הסתובבתי וקלטתי בזוית העין, לוחם ג'יהאד שזרק עליי אבן, ועוד
אחד מהצד השני, ועוד שניים מצד אחר, אז יריתי כדי להרחיק אותם,
ובמקרה פגעתי באחד חסון ומאיים.
כל מי שהקיף אותי ברח מהיריה, ואני, אני הלכתי לראות את פניו
של הקורבן שלי, רק כדי לדעת איך נראה מי שיתכן שהרגתי.
זה היה רגע קסום, שום יריה לא פגעה בי, ואף בקבוק תבערה
או רימון לא התקרב.
כשירדתי על ברך אחת ליד האדם בו יריתי, ראיתי שהוא זז, היד שלו
זזה, והוא החל למלמל.
המשכתי להתקרב אליו, בידי עוד היה הרובה.
הסטתי את הבד שהסתיר את פניו של הערבי הפצוע בו פגעתי,
ותארו לכם את תדהמתי, כשגיליתי שיריתי באחמד, חבר הילדות שלי.
אלו היו פניו מתחת לבד, כאילו לא התבגר בכלל מאז כיתה ח'.
מי היה מאמין. כל כך הצטערתי ורציתי לומר משהו,
אבל היד שלו הייתה מהירה מן העין שלי,
ותנועה מהירה מידו הפתיעה אותי,
הוא כנראה לא זיהה אותי
ונעץ בי סכין!
הכאב היה עצום, וחושי התערפלו, ורק מתוך אינסטינקט יריתי באחמד
עם הרובה.
הוא צעק צעקת מוות אחרונה ומקפיאת דם, ומת. עזבתי את הרובה
והוצאתי את הסכין מהצד שלי, הכאב היה איום.
הכאב מההתקלות הנוראית כאב לי אפילו יותר מהכאב מן הסכין של
אחמד, והכאב מדקירת הסכין של אחמד היה נורא בהתחלה,
אבל הוא נחלש, ועבר.
קמתי, והבטתי בגופתו של אחמד.
התחלתי לבכות, בהתחלה קצת, ואז יותר, הרבה יותר! נזכרתי אילו
חברים היינו, זה היה הרגע הכי עצוב בכל חיי,
כשהבנתי את משמעות הדברים.
המצפון שלי ייסר אותי, ולא רציתי להביט בגופתו הדוממת,
של חברי לשעבר, אחמד.
אז הסתובבתי והתחלתי ללכת, עם דמעות של סבל בעיניי,
כשפתאום עצרתי, והסתובבתי על צירי.
הסתכלתי טוב על המקום שבו שכב אחמד, בתקוה שעיני הטעו אותי.
ליד גופתו של אחמד, שכבה גופתי שלי!
אז על זרמי אוויר עליתי, נעמדתי על ענן.
השערים נפתחו לפני, ונכנסתי אל תוך הגן.
ועכשיו ידידים, ילדים, גברים ונשים,
אתם יודעים איך מתים חברים,
שבנפשם קשורים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.