באחד מלילות הקיץ הנעימים נקלע לביתי סוחר עתיקות עייף ואפרפר.
ישר ראיתי שלא התכוון להגיע לכאן, אלא שהוא ניסה להתנהג כאילו
תכנן לעבור בביתי והציע לי כל מיני תמונות, רהיטים ומאפרות
ישנות.

-"בחור צעיר" אמרתי לו, "הסתכל סביבך, האין רואה אתה שביתי
עולה על גדותיו מרוב פסלונים ישנים, מטות עץ, ספרים מתפרקים
ושאר עניינים? אין לי צורך בהצעותיך וגם כסף אין לי, אז חבל על
זמנך כאן".
האיש הצעיר לא נראה מרוכז במיוחד, הוא נראה לי יותר כהולך
למעוד היישר על הפרקט.
-"על דאגה גברת, איני ממהר לשום מקום, מהסיבה היחידה שאין לי
לאן" אמר הבחור.
הוא נראה מיואש, הענתיקות שלו נראו כל כך סתמיות בידיו.
מנסיונות השכנוע שלו לגבי הענתיקות, הן נשמעו פחות מעניינות
מאשר לקנות עיתונים שניגבו איתם חרא, ואני לא אמרתי דבר.
לפתע חלה תפנית פתאומית. הבחור קם והתחיל לקפוץ על רגל אחת תוך
שהוא שר שירי מעודדות אמריקאים.
הייתי מתקשרת למשטרה אבל לא היה לי טלפון. ניסיתי לדבר אליו
אבל הוא נראה כלא מבחין בי כלל.
נאלצתי להשתמש בכוח, הושבתי אותו לאחר כעשרים דקות מיגעות,
והדבקתי אותו לכסא עם ניר דבק.
עכשיו הוא רק המהם את מנגינות השירים כי תקעתי לו חתיכת בד
בפה.
כשהוא השתתק, הוצאתי אותה לאחר שהבהרתי לו מה יקרה אם יתחיל
לשיר שוב. אז הוא אמר שהוא יקרא למשטרה.

-"אי אפשר" אמרתי.
-"למה?"
-"אין לי טלפון"
-"אני אקרא לה בכל זאת!"
-"אתה לא יכול"
-"אני כן!"
-"אתה לא"
-"משטרה!" צעק הבחור, ואני ישר תקעתי לו את הבד בפה. הוא
השתתק. כשהוצאתי לו את הבד הוא התחיל להתבכיין, כשאמרתי לו
לשתוק הוא ביקש קפה.
הלכתי להביא קפה. הקומקום עמד על אדן חלון המטבח, ומרוב עצבים
הפלתי אותו בטעות החוצה, הוא נשבר לשניים מה שלא האמנתי שיכול
לקרות לקומקום. לא נשאר לי מה לעשות אז הכנתי לו שוקו קר.
כשחזרתי אליו הוא כבר ישן. לא רציתי להעיר אותו, כדי שלא יתחיל
לשיר שוב כדי שלא יתחיל לשיר שוב, התיישבתי על הספה.
השענתי את ראשי אחורה, אחרי שלגמתי מהשוקו, וניסיתי להרדם.

כנראה שהצלחתי כי כשפקחתי את עיני, כבר היה אור. חוץ מהשינוי
הזה היו עוד שינויים קטנים. למשל הבחור מאתמול, כבר לא היה פה.
גם לא העתיקות שלו ולמרבה הפלא גם לא הכסא  שעליו הוא ישב.
גם לא הענתיקות שלי.
גם הבית שלי לא היה וגם לא החצר.

למעשה, גם אני לא הייתי פה, מסתבר שהתעוררתי במקום אחר. באיזו
באסטה באיזה שוק.
לא יכלתי לזוז, הבנתי שהבחור מאתמול מכר אותי, בתור ענתיקה,
ובטח עוד מעט יקנה אותי איזה איש זקן ושמן כמתנה לביתו השמנה
והשעירה והיא תשים אותי על מדף בחדרה והדבר הכי מעניין שאראה
במשך שארית חיי, יהיה את המפלצת, מפוצצת חצ'קונים ועושה ביד.
ואוכלת ילדים קטנים. וגם גדולים. ואז בוכה ואז משתגעת, ואז
מתחילה לזרוק חפצים, ואז חוטפת אותי בידה החלקלקה, ומנפצת אותי
ישר אל תוך הקיר, ואז אני אמות.

ידעתי שאסור לי לסטות מהנושא.