לעולם לא אוכל לשכוח את צחוקה של הילדה בת ה-5 שבכל בוקר מחדש
חיכיתי לראותו שוב.
רק בת 15 הייתי, וכבר זכיתי לעזור בקייטנה בגן בו שהית.אני עוד
זוכרת את היום הראשון שהגעתי לשם, וראיתי אותך.
היית הכי קטנטנה,במידותייך, והכי גדולה, בשכלך.
לא היה דבר ולו הקט ביותר שלא רצית לחקור ולדעת. בין אם כבר
מצאתי אהבה ובין אם אני בכלל אוהבת את חברתי הטובה, זו שעבדה
שם בגן יחד איתי.
וצדקת, כבר אז. זאת נוכחתי לדעת בחלוף השנים.
היית תמי.
התמי שלי.
שמחייכת לעברי כל בוקר ומחממת את לבי בתקווה שפעם אתחתן ויהיו
לי כמה כמוך.
שקלת בקושי כמה קילוגרמים שלא הורגשו כשהייתי נושאת אותך מעלה
בזרועותיי לאוויר ומביטה בחיוך הקסום הזה שלך.
ובייחוד את היום ההוא שהלכנו לבריכה בפעם הראשונה... כל-כך
חששתי מגודלך,הגנתי על גופך... ונוכחתי לדעת שאת היחידה בין
כולם שיודעת לשחות. כמו דג קטנטן ומתוק במים הכחולים... צוללת
ומדגדגת את כפות רגליי.
זוכרת איך ביום הראשון כבר אמרתי לחברתי שאת,זה משהו מיוחד.
ילדה שכזו, עם מבט אישה.
והיום... ילדה שלי... היכן את מפגינה נוכחותך?
האם גם המלאכים שם למעלה מבחינים ביופייך?
וכיצד זה הדג, לדגדג קרקעית הים פתאום לא הצליח?
התמונה בעיתון,את כל כך יפה... אך כאין וכאפס לעומת התמונות
באלבומי... בוהה ובוכה.
מבט האישה בדמות ילדה טבוע עמוק בזכרוני, לא מרפה.
בכיתי ביום שעזבתי אותך שם,
ובוכה גם היום כשעוזבת שוב.

נכתב,בדמעות, לזכרה של תמי בלמנפלד בת ה-13 שטבעה ב-9 באוגוסט
2002 בחוף אשקלון כשניסתה להציל חברתה.