הרבה ממה שיוצא ממני, או מה שעובר לי בראש, זה שטויות. בכלל,
אני חושב שאני חושב יותר מידי. אם היו סוגרים אותי בחדר לבד,
בלי אף אחד לדבר איתו, הייתי שוקע במחשבות ונעלם לתוך עצמי.
לחיות את החיים. על זה כולם תמיד מדברים. לא משנה איזה חיים,
העיקר לחיות אותם, להרגיש אותם, לבחור בהם, לנסות להפיק מהם
משהו.
אני עוד לא יודע מה אני מחפש בחיי, אני יודע רק מה אני מוצא.
לא תמיד מה שאני מוצא זו שלווה נפשית או אושר, אבל כל מה שאני
מוצא זה דבר חדש שאני לומד ממנו משהו. מה אני אעשה עם כל הידע
שאני רוכש? לא יודע. אבל תמיד טוב לדעת דבר חדש.
על כל אדם שהולך לעולמו בצורה זו או אחרת נאמר "הוא היה אדם
מופלא..", משמע- כולנו אנשים מופלאים, אז למה לא להנות מעצמנו
כל עוד אנחנו חיים? זו שאלה שאני שואל את עצמי תמיד כשרע לי.
כרגע לא רע לי, אני פשוט מבולבל. יש נערה אחת, שנכנסה לחיים
שלי בלי כוונה ומאז קשה לי להוציא אותה מהם. אני יודע שזה הכל
בראש שלי, כל דבר שקשור אליה זה רק דברים שעוברים לי בראש,
בכלל- אני דיי בטוח שהמצאתי את הקשר ביננו.  כשזה התחיל, זו
היתה מעין אגדה - חלום, עד שהוא התנפץ. האגדה הפכה למיתוס.
אני הפכתי אותה למיתוס, בראש שלי. בסופו של דבר המיתוס  נשבר
והפך למציאות. מציאות שאני לא בטוח שאני אוהב. אני כבר לא יודע
כלום. אני נופל. נופל לתוך עולם המחשבות שלי.

"שוב פעם אתה כותב את השטויות האלה שלך?", נירית נכנסה לחדר
בסערה, "בוא כבר! אנחנו מאחרים."
"זה לא שטויות", אמרתי, "יום יבוא ומישהו יקרא ויעריך את זה".
"כן, כן, שמענו עליך. מילא אם היית כותב משהו מעניין אבל אתה
בסך הכל שופך לדף מחשבות שעוברות לך בראש ולא נותן לאף אחד
מאיתנו לקרוא כי "זה אישי", וגם, מחשבות יש לכולנו בין אם
אנחנו מעלים אותם על הכתב ובין אם לאו, לכן אין סיבה שהמחשבות
שאתה כותב ירגשו מישהו".
"אין עם מי לדבר", עניתי, "בואי נלך.."
יצאנו מהדלת האחורית של הבית והלכנו לכיוון החניה של האוטו. על
האוטו ישב חתול רחוב קטן שהחליט שהפונטו האדומה שלנו תיהיה
המיטה החדשה שלו.
"קישט!" נירית צעקה לכיוונו. החתול קם, הסתכל עלינו בעיניים
חודרניות כמו שרק חתול יכול, נמתח והלך לו משם. נכנסנו לאוטו
ונסענו למרכז, איפה שקבענו להפגש עם דורון וגילי. כשהגענו רק
דורון היה שם, הוא אמר שגילי לא תגיע כי היה לה ריב גדול עם
ההורים שלה והם יהרגו אותה אם הם יראו אותה יוצאת.
"טוב, אז נשארנו שלושתנו, נלך?" אמרה נירית.
בפתח של האולם עמדו מלא אנשים, מחכים שיתנו את האישור להכנס.
במהלך ההצגה אני לא יודע איפה הייתי. ישבתי שם, באולם, כן. עם
העיניים לכיוון הבמה, כן. אבל הראש... הראש היה במקום אחר.
ריחף לו איפשהו בין החומר שאני לומד עכשיו למבחן, לכאב אוזן
שלי, לנערה שמבלבלת אותי, לנערה אחרת שבסופו של דבר העירה אותי
מהריחוף כשהיא בטעות תקעה בי את המרפק שלה. היא מיד התנצלה
כמובן, ואני - סתם חייכתי במבוכה, מה עוד יכולתי לעשות.
מחיאות כפיים רבות, קמים ויוצאים מהאולם. נירית ודורון עדיין
מדברים על ההצגה, היא העלתה בהם הרבה נקודות מחשבה כגון- האם
יצר האדם רע מטבעו, האם תינוקות נולדים עם ידע או בלי ידע
בכלל..
"חכמה זה דבר נרכש, תבונה זה דבר שנולדים איתו, כלומר- התינוק
אינו נולד טיפש אלא נבון. אם הוא מנצל את תבונתו לטובת רכישת
ידע, הוא יגדל חכם" אמר דורון.
"זאת אומרת שאתה מאמין שהתינוק נולד בלי ידע..." נירית הגיבה.
"המוח הוא כמו מכונה שכל הזמן קולטת ומעבדת מידע, מהרגע
שהתינוק נוצר, עד הסוף."
"אז אתה מאמין שאנחנו קולטים מידע ומעבדים אותו כבר בתוך הרחם
?"
"כן." ענה דורון בהחלטיות.
אני רק הקשבתי לשיחה מהצד. לא ממש ידעתי על מה ההצגה דברה
ממילא. מהצד קלטתי את המרפק, כלומר, את הנערה עם המרפק, הנערה
שבלי כוונה תקעה בי את המרפק שלה. היא ישבה לבד על המדרגות
ובהתה באוויר. אמרתי לדורון ונירית שאני כבר חוזר והלכתי
לכיוונה.
התיישבתי לידה. היא המשיכה לבהות באויר.
"מה את רואה?" שאלתי אותה. היא לא שמה לב והמשיכה בשלה.
"סליחה?" ניסיתי בשנית - היא סובבה את מבטה. "אני מצטער שאני
מפריע, אני בטוח שיש באוויר חלקיקים מאד יפים אבל... את מחכה
למישהו?" חלקיקים מאד יפים באויר? מה חשבתי לעצמי? לא חשבתי -
זו הבעיה.
היא חייכה אלי וענתה "האמת היא שכן. כשבוהים באוויר הרבה זמן
פתאום רואים חלקיקים כאלה, עיגול כהה מוקף בעיגול בהיר יותר.
זה ממש יפה".
"אני יוני ואת?", "יסמין", היא ענתה. "אני צריכה ללכת, היה
נעים להכיר. אה, כן, סליחה שהערתי אותך מהחלום בהקיץ בזמן
ההצגה".
"שמת לב?" שאלתי מופתע.
"זה היה דיי בכוונה, למרות שנראת דיי חמוד כשבהית סתם כך
באויר".
"כמו שאת נראת עכשיו", עניתי לה, אבל כשהסתובבתי לכיוונה ראיתי
שהיא כבר נעלמה לה.
מאז אותו ערב כל פעם כשמזכירים לידי את השם "יסמין" אני פותח
עיניים. חשבתי עליה הרבה. רציתי להכיר אותה, להיות איתה, לפתח
איתה שיחות על חלקיקים באויר ואז הבנתי. זה שוב קורה לי. אני
מכיר מישהי במציאות והופך אותה לדמות פיקטיבית אצלי בראש. גורם
לכך שהיא תיהיה כל מה שאני רוצה שהיא תיהיה או מקווה לפחות.
חודש אחר כך הגיעה להקה שאני ממש אוהב מחו"ל להופעה חד פעמית
בארץ. הלכנו להופעה הרביעיה הפותחת, כלומר דורון, נירית, גילי
ואני ובנוסף הצטרפו גם רות ואסף.
כשעמדנו ליד הדלפק לקבל את הכרטיסים שהזמנו מבעוד מועד ראיתי
נערה שחורת שיער שישבה לה על המדרגות ובהתה באויר. מה אומר? יש
לי חולשה לנערות שיושבות על מדרגות ובוהות באויר כנראה. לפתע
ניגשה אליה עוד נערה, הושיטה לה את הכרטיס שלה ושתיהן הלכו
לכיוון הכניסה לאולם. בעודי מסתכל עליהן נכנסות מישהו שם את
ידו על כתפי.
"יסמין!", הסתובבתי לכיוונה.
"אתה נהנה לבהות בחלקיקים באויר או שהנערה ההיא ממש מצאה חן
בעיניך?"
"דמיינתי שזו את. וואו, את האדם האחרון שציפיתי להתקל בו",
"תודה", היא ענתה.
"את יודעת למה אני מתכוון... נעלמת.."
"נעלמתי", היא אמרה, "נעלמתי כי לא רציתי שתתאכזב. זה היה מעין
רגע שאוהבים לחזור אליו, לא רציתי להרוס אותו. רציתי שהוא ישאר
כמו שהוא".
"איך יכולת להרוס?"
"אחרי המופע נשב ונדבר, טוב? יוני? תהיה פה?"
"כמובן", עניתי לה וחבריי זירזו אותי להכנס להופעה.
אחרי ההופעה מצאתי אותה יושבת על המדרגות וחושבת. התיישבתי
לידה. אחרי כמה דקות של שתיקה היא התחילה לדבר. הציגה את עצמה
מחדש, סיפרה קצת על עצמה ומאיפה היא באה, סיפרה על זה שהיא
מאוהבת בו אבל היא בטוחה שזה רק בראש שלה ושהוא לא אוהב אותה,
סיפרה שהיא רגילה שמתחילים איתה אבל כל פעם שהיא נתנה לזה
להתפתח היא רק הצטערה ונפגעה. אני רק ישבתי והקשבתי. הערצתי
אותה על הפתיחות, היא נשמעה כל כך מושלמת, כמעט כמו שדמינתי
אותה.
כשהיא סיימה לדבר היא לקחה נשימה עמוקה, נשפה ואמרה "ומי
אתה?", לא ידעתי מה לומר לה, אני לא דברן גדול. נתתי לה אחד
מהדפים שכתבתי פעם, המחשבות האלה שרצות בראש. היא קראה וצחקה.
"אתה חמוד, אתה יודע?", "גם את", עניתי.
ישבנו שם עוד איזה חצי שעה ורק שתקנו. היה לנו כל כך כיף. אחרי
חצי שעה היא אמרה שהיא צריכה ללכת. החלפנו מספרי טלפון ונפרדנו
כל אחד לדרכו. עוד באותו ערב היא התקשרה. דברנו שעות.. גם
למחרת, ויום אחרי זה, נהיינו ידידים הכי טובים שרק אפשר. כל
פעם שאחד מאיתנו היה צריך את השני, או סתם התחשק לו לדבר -
תמיד היינו שם, אחד בשביל השני. אבל כל הקשר הזה היה קשר מרחוק
- כמו ידידה וירטואלית, אפילו שידעתי שהיא אמיתית. ידעתי שאם
איי פעם נפגש אני ארצה יותר מידידות והיא לא מפסיקה לדבר על כך
שאני אתאכזב ושהיא עצמה לא רוצה להפגע. אחרי שנה וחצי, כשהקשר
שלנו כבר נהיה רופף, משיחה של שלוש שעות ביום לשיחה של רבע שעה
פעם בחודש עד שהפסקנו לדבר בכלל, נסעתי לחופשה ביוון. המקום
הכי טוב לנקות בו את הראש. נסעתי עם עוד כמה חבר'ה, ביניהם
חברה שלי שהכרתי לפני חצי שנה.
שם, דווקא שם, מבין כל המקומות שזה יכל לקרות, נתקלתי בה.
ביסמין כמובן. היא נראתה שונה. כשדברתי איתה זה היה כאילו לא
דברנו כבר שנים. כל כך שמחנו לראות אחד את השני, הצגתי לה את
חברה שלי והיא לי אחד שהיא מצאה לה שם לסטוץ. בלילה ישבנו
ביחד, רק אני והיא, ושאלתי אותה "תגידי, למה בעצם לא נתת לי את
ההזדמנות לפחות?"
"כי פחדתי לאבד אותך", היא ענתה, "זה כבר קרה לי בעבר ואיבדתי
מישהו שהיה חשוב לי."
"אבל הקשר שלנו במילא נותק בסופו של דבר.." עניתי.
היא הסתכלה עלי במבט זדוני וחייכה.
"היי, אני יסמין, נערה שאין לה גבולות,. מי אתה?"
"אני יוני, האדם שמסתפק במה שהוא מוצא ולא מחפש."
מיד אחר כך באה נשיקה שהמשיכה לסקס, ומשם אני כבר לא זוכר
הרבה. בבוקר התעוררתי ולא הבנתי איפה אני. מיכל, חברה שלי, או
לפחות היתה, נכנסה לחדר ושאלה אם אני מרגיש יותר טוב. הסתכלתי
מסביבי, יסמין לא היתה שם. "מרגיש יותר טוב?", הסתכלתי עליה,
אהבתי אותה יותר מתמיד באותו רגע. היא הושיטה לי דף, מכתב,
שיסמין השאירה:
"בלי מחוייבות אף אחד לא יפגע.
מקווה שעזרתי לך לברר דברים עם עצמך,
אל תבהה באויר יותר מידי..
עכשיו, כשאתה שלם עם עצמך, לך למיכל, שאתה באמת
מכיר ובאמת אוהב.
תפסיק לתהות."
הנחתי את הנייר בצד והסתכלתי על מיכל. היו לה דמעות בעיניים.
חיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי והבטחתי לה שיהיה בסדר. היא ידעה
על כל ה"תסביך יסמין" שלי ולכן היא רק אמרה שהיא מקווה שעכשיו
זה באמת יעבור, נישקה אותי על המצח והלכה.

                         

אף פעם לא הבנתי למה לאנשים כל כך אכפת מה אנשים אחרים חושבים
עליהם, ככה האדם  לעולם לא מרגיש חופשי ונוח עם עצמו מה שאני
אוהבת בך זה שאתה חופשי, לא אכפת לך מה אחרים חושבים, ההפך -
אתה מנסה להקצין את השונות שבך. סליחה, להקצין זו מילה בוטה
מידי, להבליט? הלוואי והייתי שלך..

"יסמין! שוב את כותבת מכתביי אהבה לאהובך המיסתורי?" אמרה
מוריה.
"ואם כן, אז?"
מוריה אחותי.. אמנם אנחנו חברות הכי טובות, היא גדולה ממני רק
בשנה, אבל עדיין עליו אני עדיין לא מרגישה בנוח לספר לה. אני
פשוט יודעת איך היא תגיב- 'את חייבת להפסיק להתאהב בזבל הזה,
כבר ניסית את הסוג הזה של בנים ותראי מה יצא מזה..', אבל אביב
הוא שונה. נכון, יש בו מאפינים דומים לבנים האחרונים שיצאתי
איתם פלוס כמה בונוסים. הוא נראה מצויין, אני בטוחה שהוא יגיע
רחוק עם המוסיקה שלו, שלא לדבר על זה שהוא מצייר מדהים. אני
איתו בשיעוריי אמנות, כל ראשון וחמישי, אם הוא לא המוזה שלי
אני לא יודעת מה כן.
"הלו, להתעורר שם!", אמרה מוריה, "תתלבשי כבר, אנחנו נאחר, כמו
תמיד.."
"תרגעי, אני כבר מוכנה".
הלכנו בחיפזון לתחנת אוטובוס הקרובה.
"וואו, איזה דיוק", אמרה מוריה כשהאוטובוס הגיע. בדרך היה פקק
ענק אז בכל זאת איחרנו קצת להצגה.
"יסמין, שימי לב לבחור מימינך, חמוד, לא?"
"חביב".
"לא תשברי את נאמנותך לבחור המיסתורי, הא? על מה נראה לך שהוא
חושב? 'הו, איזה יפה הנערה שיושבת לידי, הלוואי והיא היתה שמה
לב אלי ומוציאה אותי מההצגה המשעממת הזאת, אווו כמה שהייתי
מעדיף לשבת בחוץ איתה במקום פה, בפנים. מעניין איך קוראים לה..
נועם? אולי אביבית?..' היי! מה את עושה??", מוריה קפצה לפתע.
"אם הוא באמת חושב על כל השטויות שאת לוחשת לי באוזן כדאי
להעיר אותו ומהר..."אמרתי.
"תגידי לו סליחה לפחות."
התנצלתי, כמובן.
מוריה עצמה שמה עין על נערה אחת שישבה שורה לפנינו, היא טענה
שלפני ההצגה היא חייכה אליה - הנערה למוריה- הסברתי לה שזה
בגלל שהיא תקעה בה מבט בצורה כל כך בולטת עד שהמסכנה הרגישה לא
בנוח וחייכה במבוכה, אבל זה לא שכנע אותה.
מוריה בקטע של בנות, כך שמעולם לא רבנו על בנים. היא החליטה על
דעת עצמה שהיא צריכה למצוא לי את הבחור הנכון, היא טוענת שאני
מתאהבת תמיד רק בבנים שהייעוד שלהם זה לשבור לי את הלב והיא לא
נהנת לראות אותי נשברת כל פעם מחדש.
בסוף ההצגה היא אמרה לי שהיא הולכת לנסות את מזלה, לרגע היה
נדמה לי שראיתי את הנערה ההיא באמת עושה עיניים למוריה. אני
בינתיים התיישבתי לי על המדרגות.
"סליחה?" אמר לפתע קול לידי. זה היה הבחור החולמני ההוא, שישב
לידי בזמן ההצגה.
"אני מצטער שאני מפריע, אני בטוח שיש חלקיקים ממש יפים באויר,
את מחכה למישהו?" הוא אמר.
"האמת היא שכן, כשבוהים באויר הרבה זמן פתאום רואים חלקיקים
כאלה, עיגול כהה יותר מוקף בעיגול בהיר יותר, זה ממש יפה."
עניתי לו.
"אני יוני ואת?", "יסמין".
ראיתי את מוריה מסמנת לי מהצד שהגיע הזמן לזוז אז ביצעתי בריחה
אלגנטית - אני מקווה שהוא לא לקח את זה קשה. פתאום ראיתי את
אביב עובר שם, יכול להיות שהוא היה בהצגה ולא שמתי לב אליו??
הנה הוא מתקרב...
"שלום אביב"
"שלום יסמין.."
"נו, אז מה דעתך על ההצגה?"
"רדודה, ציפיתי ליותר.."
"אתה בא להרבה הצגות?"
"לא יותר מידי, למרות שאני חובב תאטרון. תשמעי, אני חייב לרוץ,
נתראה בשיעור." והלך לו.
"אז זה הבחור המיסתורי, הא?", אמרה מוריה, "הנה האוטובוס, בואי
נרוץ", רצנו והספקנו בקושי להגיע לאוטובוס, אילולא הזקנה
שהתווכחה עם הנהג לא היינו מספיקות בכלל.
אחרי חודש נתקלתי בו שוב, לא באביב, ביוני ההוא. מוריה שמה לב
והפנתה את מבטי אליו. זה היה בהופעה של מיוז. "מי זה? החתיך
התורן?" שאל רוני, חבר של לירן. חייכתי אליו. "חכו שניה",
אמרתי והלכתי לכיוון יוני. "אתה נהנה לבהות באוויר או שהנערה
ההיא ממש מצאה חן בעיניך?"
"קיוויתי שזו את" הוא ענה. איזה חמוד, חשבתי לעצמי, נראה לי
שגם אמרתי בקול רם.
הוא דיבר על זה שנעלמתי לו, פחדתי שהוא יקח את זה קשה, קבעתי
איתו שנדבר אחרי ההופעה.
אחרי ההופעה יצאנו מהאולם.
"אני נשארת כאן עוד קצת" הודעתי.
"תתקשרי כשתרצי שנבוא לאסוף אותך, אנחנו בינתיים מסתובבים בעיר
ובטח נשב איפשהו" אמרה לירן.
נשארתי לשבת על המדרגות. יוני בא והתיישב לידי, הוא לא אמר
כלום. שתק. איזה מקסים, חשבתי לעצמי. פתאום מצאתי את עצמי פשוט
שופכת הכל, כל דבר שלאחרונה ממש רציתי לדבר עליו ולא מצאתי
אוזן שאני מרגישה מספיק בנוח לדבר איתה על זה. סיפרתי לו על
אביב, על מוריה והניסיון שלה למצוא לי מישהו לא "מפוקפק" כמו
הבחורים שאני מתלהבת מהם, סיפרתי לו שלאחרונה ההנאה הכי גדולה
שלי זה פשוט להיות לבד עם עצמי.
"ומי אתה?"
הוא נתן לי דף שהיה כתוב בו צרור של מחשבות מבולגן ועם זאת כל
כך מעניין ושונה. ישבנו ושתקנו עד שמוריה התקשרה. "נו, מה
הולך? את באה?" אמרתי לה שכן ונפרדתי מיוני.
"הפעם נפרד בצורה נורמלית, אמרו לך פעם שאתה מקשיב נהדר?
"אולי..פעם.." הוא ענה נבוך.
"טלפון?", החלפנו טלפונים ונפרדנו לשלום.
כשירדנו מהאוטו של לירן ראיתי שאביב חיכה לי ליד הבית. אמרתי
למוריה שתכנס בלעדי. הוא היה נראה שונה. התקדמתי לכיוונו, לא
האמנתי שהוא באמת שם. "יסמין אני צריך מקום לישון בו, אבא שלי
זרק אותי מהבית, אז אפשר אולי..."
"אין בעיה, יש לנו חדר אורחים, אתה יכול להשאר כמה זמן שתרצה".
נכנסנו ביחד הביתה, הראתי לו את החדר והבאתי לו מצעים ומגבות.
הוא אמר תודה על הכל וסגר את הדלת. מיד התקשרתי ליוני, הייתי
חייבת לדבר עם מישהו.
יום למחרת היינו בבית רק אביב ואני. אפשר לנחש שהיה מתח מיני
באויר, לא לקח הרבה זמן עד שמצאתי את עצמי שוכבת איתו על הספה
בסלון. פתאום אמא שלי נכנסה, אביב מיד קם, התלבש ויצא מהבית.
אני קבלתי הטפה מאמא שלי על כך שאת החיים האישיים שלי אני
אשאיר בתחומיי החדר שלי או מחוץ לבית, מה היה קורה אם זה היה
אחי הקטן שהיה נכנס ולא היא וכו'.
יצאתי ממש עצבנית מהשיחה איתה.
"יוני, אתה עסוק?
"לא..."
"יופי... ", המלאך הגואל שלי, ככה קראתי לו. את אביב ראיתי עוד
בשיעוריי ציור, הוא לא ממש פיתח שיחה, רק הגיב לשאלות שלי -
הוא שכר דירה עם עוד שניים והוא עובד כפול ממה שהוא עבד עד
עכשיו.
עם יוני דברתי מלא, כל פעם שהיינו צריכים אחד את השני, היינו
שם אחד בשביל השני. ממש הייתי צריכה אדם כמוהו בחיים.
כשמוריה הכירה לי את עמית, הקשר ביני ובין יוני דעך, כי עמית
היה כל מה שהעסיק אותי. גם הוא מצא לו מישהי, מיכל נראה לי
ששמה.
הייתי עם עמית יותר מחצי שנה, הקשר הכי ארוך שהיה לי עד כה,
דיי עצוב אני מניחה. כשנפרדנו הרגשתי שאני חייבת לנקות את
הראש, נסעתי ליוון, הכרתי שם איזה בחור נחמד לסטוץ ובעודי
מסתובבת בחברתו נתקלתי ביוני.. כשישבנו לדבר פתאום הרגשתי כמה
אני נמשכת אליו. רוב השיחה היתה על למה לא נתתי לכלום לקרות
ביננו.
"שלום, אני יסמין, נערה שאין לה גבולות, מי אתה?"
"אני יוני, האדם שמוצא ולא מחפש"
זה התחיל בנשיקה, אחר כך שכבנו, זה הרגיש כמו אבן שירדה מן הלב
אבל אני מניחה שפה זה יסתיים. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים
נתקל אחד בשני שוב. בינתיים אני חושבת שאני צריכה time out
לברר כמה דברים עם עצמי. באשר ליוני, יש לו את מיכל, אני מקווה
שלא הרסתי להם, היא נראת אחת שאוהבת אותו מספיק כדי לסלוח לו.
השארתי לו פתק פרידה וטסתי חזרה לארץ. תחנה הבאה - מזרח.