אף פעם לא הבנתי למה לאנשים כל כך אכפת מה אנשים אחרים חושבים
עליהם, ככה האדם לעולם לא מרגיש חופשי ונוח עם עצמו מה שאני
אוהבת בך זה שאתה חופשי, לא אכפת לך מה אחרים חושבים, ההפך -
אתה מנסה להקצין את השונות שבך. סליחה, להקצין זו מילה בוטה
מידי, להבליט? הלוואי והייתי שלך..
"יסמין! שוב את כותבת מכתביי אהבה לאהובך המיסתורי?" אמרה
מוריה.
"ואם כן, אז?"
מוריה אחותי.. אמנם אנחנו חברות הכי טובות, היא גדולה ממני רק
בשנה, אבל עדיין עליו אני עדיין לא מרגישה בנוח לספר לה. אני
פשוט יודעת איך היא תגיב- 'את חייבת להפסיק להתאהב בזבל הזה,
כבר ניסית את הסוג הזה של בנים ותראי מה יצא מזה..', אבל אביב
הוא שונה. נכון, יש בו מאפינים דומים לבנים האחרונים שיצאתי
איתם פלוס כמה בונוסים. הוא נראה מצויין, אני בטוחה שהוא יגיע
רחוק עם המוסיקה שלו, שלא לדבר על זה שהוא מצייר מדהים. אני
איתו בשיעוריי אמנות, כל ראשון וחמישי, אם הוא לא המוזה שלי
אני לא יודעת מה כן.
"הלו, להתעורר שם!", אמרה מוריה, "תתלבשי כבר, אנחנו נאחר, כמו
תמיד.."
"תרגעי, אני כבר מוכנה".
הלכנו בחיפזון לתחנת אוטובוס הקרובה.
"וואו, איזה דיוק", אמרה מוריה כשהאוטובוס הגיע. בדרך היה פקק
ענק אז בכל זאת איחרנו קצת להצגה.
"יסמין, שימי לב לבחור מימינך, חמוד, לא?"
"חביב".
"לא תשברי את נאמנותך לבחור המיסתורי, הא? על מה נראה לך שהוא
חושב? 'הו, איזה יפה הנערה שיושבת לידי, הלוואי והיא היתה שמה
לב אלי ומוציאה אותי מההצגה המשעממת הזאת, אווו כמה שהייתי
מעדיף לשבת בחוץ איתה במקום פה, בפנים. מעניין איך קוראים לה..
נועם? אולי אביבית?..' היי! מה את עושה??", מוריה קפצה לפתע.
"אם הוא באמת חושב על כל השטויות שאת לוחשת לי באוזן כדאי
להעיר אותו ומהר..."אמרתי.
"תגידי לו סליחה לפחות."
התנצלתי, כמובן.
מוריה עצמה שמה עין על נערה אחת שישבה שורה לפנינו, היא טענה
שלפני ההצגה היא חייכה אליה - הנערה למוריה- הסברתי לה שזה
בגלל שהיא תקעה בה מבט בצורה כל כך בולטת עד שהמסכנה הרגישה לא
בנוח וחייכה במבוכה, אבל זה לא שכנע אותה.
מוריה בקטע של בנות, כך שמעולם לא רבנו על בנים. היא החליטה על
דעת עצמה שהיא צריכה למצוא לי את הבחור הנכון, היא טוענת שאני
מתאהבת תמיד רק בבנים שהייעוד שלהם זה לשבור לי את הלב והיא לא
נהנת לראות אותי נשברת כל פעם מחדש.
בסוף ההצגה היא אמרה לי שהיא הולכת לנסות את מזלה, לרגע היה
נדמה לי שראיתי את הנערה ההיא באמת עושה עיניים למוריה. אני
בינתיים התיישבתי לי על המדרגות.
"סליחה?" אמר לפתע קול לידי. זה היה הבחור החולמני ההוא, שישב
לידי בזמן ההצגה.
"אני מצטער שאני מפריע, אני בטוח שיש חלקיקים ממש יפים באויר,
את מחכה למישהו?" הוא אמר.
"האמת היא שכן, כשבוהים באויר הרבה זמן פתאום רואים חלקיקים
כאלה, עיגול כהה יותר מוקף בעיגול בהיר יותר, זה ממש יפה."
עניתי לו.
"אני יוני ואת?", "יסמין".
ראיתי את מוריה מסמנת לי מהצד שהגיע הזמן לזוז אז ביצעתי בריחה
אלגנטית - אני מקווה שהוא לא לקח את זה קשה. פתאום ראיתי את
אביב עובר שם, יכול להיות שהוא היה בהצגה ולא שמתי לב אליו??
הנה הוא מתקרב...
"שלום אביב"
"שלום יסמין.."
"נו, אז מה דעתך על ההצגה?"
"רדודה, ציפיתי ליותר.."
"אתה בא להרבה הצגות?"
"לא יותר מידי, למרות שאני חובב תאטרון. תשמעי, אני חייב לרוץ,
נתראה בשיעור." והלך לו.
"אז זה הבחור המיסתורי, הא?", אמרה מוריה, "הנה האוטובוס, בואי
נרוץ", רצנו והספקנו בקושי להגיע לאוטובוס, אילולא הזקנה
שהתווכחה עם הנהג לא היינו מספיקות בכלל.
אחרי חודש נתקלתי בו שוב, לא באביב, ביוני ההוא. מוריה שמה לב
והפנתה את מבטי אליו. זה היה בהופעה של מיוז. "מי זה? החתיך
התורן?" שאל רוני, חבר של לירן. חייכתי אליו. "חכו שניה",
אמרתי והלכתי לכיוון יוני. "אתה נהנה לבהות באוויר או שהנערה
ההיא ממש מצאה חן בעיניך?"
"קיוויתי שזו את" הוא ענה. איזה חמוד, חשבתי לעצמי, נראה לי
שגם אמרתי בקול רם.
הוא דיבר על זה שנעלמתי לו, פחדתי שהוא יקח את זה קשה, קבעתי
איתו שנדבר אחרי ההופעה.
אחרי ההופעה יצאנו מהאולם.
"אני נשארת כאן עוד קצת" הודעתי.
"תתקשרי כשתרצי שנבוא לאסוף אותך, אנחנו בינתיים מסתובבים בעיר
ובטח נשב איפשהו" אמרה לירן.
נשארתי לשבת על המדרגות. יוני בא והתיישב לידי, הוא לא אמר
כלום. שתק. איזה מקסים, חשבתי לעצמי. פתאום מצאתי את עצמי פשוט
שופכת הכל, כל דבר שלאחרונה ממש רציתי לדבר עליו ולא מצאתי
אוזן שאני מרגישה מספיק בנוח לדבר איתה על זה. סיפרתי לו על
אביב, על מוריה והניסיון שלה למצוא לי מישהו לא "מפוקפק" כמו
הבחורים שאני מתלהבת מהם, סיפרתי לו שלאחרונה ההנאה הכי גדולה
שלי זה פשוט להיות לבד עם עצמי.
"ומי אתה?"
הוא נתן לי דף שהיה כתוב בו צרור של מחשבות מבולגן ועם זאת כל
כך מעניין ושונה. ישבנו ושתקנו עד שמוריה התקשרה. "נו, מה
הולך? את באה?" אמרתי לה שכן ונפרדתי מיוני.
"הפעם נפרד בצורה נורמלית, אמרו לך פעם שאתה מקשיב נהדר?
"אולי..פעם.." הוא ענה נבוך.
"טלפון?", החלפנו טלפונים ונפרדנו לשלום.
כשירדנו מהאוטו של לירן ראיתי שאביב חיכה לי ליד הבית. אמרתי
למוריה שתכנס בלעדי. הוא היה נראה שונה. התקדמתי לכיוונו, לא
האמנתי שהוא באמת שם. "יסמין אני צריך מקום לישון בו, אבא שלי
זרק אותי מהבית, אז אפשר אולי..."
"אין בעיה, יש לנו חדר אורחים, אתה יכול להשאר כמה זמן שתרצה".
נכנסנו ביחד הביתה, הראתי לו את החדר והבאתי לו מצעים ומגבות.
הוא אמר תודה על הכל וסגר את הדלת. מיד התקשרתי ליוני, הייתי
חייבת לדבר עם מישהו.
יום למחרת היינו בבית רק אביב ואני. אפשר לנחש שהיה מתח מיני
באויר, לא לקח הרבה זמן עד שמצאתי את עצמי שוכבת איתו על הספה
בסלון. פתאום אמא שלי נכנסה, אביב מיד קם, התלבש ויצא מהבית.
אני קבלתי הטפה מאמא שלי על כך שאת החיים האישיים שלי אני
אשאיר בתחומיי החדר שלי או מחוץ לבית, מה היה קורה אם זה היה
אחי הקטן שהיה נכנס ולא היא וכו'.
יצאתי ממש עצבנית מהשיחה איתה.
"יוני, אתה עסוק?
"לא..."
"יופי... ", המלאך הגואל שלי, ככה קראתי לו. את אביב ראיתי עוד
בשיעוריי ציור, הוא לא ממש פיתח שיחה, רק הגיב לשאלות שלי -
הוא שכר דירה עם עוד שניים והוא עובד כפול ממה שהוא עבד עד
עכשיו.
עם יוני דברתי מלא, כל פעם שהיינו צריכים אחד את השני, היינו
שם אחד בשביל השני. ממש הייתי צריכה אדם כמוהו בחיים.
כשמוריה הכירה לי את עמית, הקשר ביני ובין יוני דעך, כי עמית
היה כל מה שהעסיק אותי. גם הוא מצא לו מישהי, מיכל נראה לי
ששמה.
הייתי עם עמית יותר מחצי שנה, הקשר הכי ארוך שהיה לי עד כה,
דיי עצוב אני מניחה. כשנפרדנו הרגשתי שאני חייבת לנקות את
הראש, נסעתי ליוון, הכרתי שם איזה בחור נחמד לסטוץ ובעודי
מסתובבת בחברתו נתקלתי ביוני.. כשישבנו לדבר פתאום הרגשתי כמה
אני נמשכת אליו. רוב השיחה היתה על למה לא נתתי לכלום לקרות
ביננו.
"שלום, אני יסמין, נערה שאין לה גבולות, מי אתה?"
"אני יוני, האדם שמוצא ולא מחפש"
זה התחיל בנשיקה, אחר כך שכבנו, זה הרגיש כמו אבן שירדה מן הלב
אבל אני מניחה שפה זה יסתיים. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים
נתקל אחד בשני שוב. בינתיים אני חושבת שאני צריכה time out
לברר כמה דברים עם עצמי. באשר ליוני, יש לו את מיכל, אני מקווה
שלא הרסתי להם, היא נראת אחת שאוהבת אותו מספיק כדי לסלוח לו.
השארתי לו פתק פרידה וטסתי חזרה לארץ. תחנה הבאה - מזרח.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.