לפעמים, כשהעננים מתפזרים, אפשר לראות קצת שמש
אבל כבר שבוע שהם מסרבים להתפזר לי, הכל נתון במין אופל לא ממש
ברור, וניסיתי להסביר לעצמי, אבל לא ממש הצלחתי, אולי כי אין
הסבר, אני לא מאמינה שיכולתי להתאמץ יותר מזה, פשוט לא
מאמינה.
בשביל לנסות ולפרק את התחושות הרעות האלה, ניסיתי לדבר עם
אנשים שאינם עוד איתי, אולי יעוצו לי עצה טובה, אבל גם להם לא
היו תשובות, לאף אחת אין תשובות לעזאזל. אני יושבת בהרהורים
אינסופיים ומנסה לגרום לשמש לדבר עם הירח, לשמאל לדבר עם הימין
ולמתים לדבר עם החיים, מה זה בלתי אפשרי? למה?
האופל מסרב להתפזר לי, כמה זמן אפשר לחיות בחושך? אני לא
מסוגלת יותר, אולי יותר טוב ככה, מה לא כל הצדדים מרוצים?
מריבה קשה הייתה בין הרגש להגיון, ההגיון פשוט הרים ידיים
ונעלם, לא יכל להתמודד עוד, והרגש? הרגש נשאר עם כל הבלבול
והכעס, היה מותש בכדי ללכת, ועירני מידי בכדי להתנצל על מה
שעשה, הוא לא טוב בלהתנצל, את זה אני כבר יודעת, וההגיון?
ההגיון לא מפסיק לבכות, בלילה כשעוד יותר חשוך מבדרך כלל הוא
יושב ומזיל דמעות ענקיות שיכולות ליצור אוקיינוס שלם, אבל הוא
לא מדבר, קשה לו מידי.
הכל אפל וזה עדיין לא ברור אם זה יקרה אבל יכול להיות שהרגש
וההגיון יפרדו...