אני אוהב את בית-ספר.
כן, אני אוהב אותו. אני לא אוהב ללמוד או לשבת בכיתה ושהמורים
צועקים עלי, אבל אני אישית מאוד נהנה בבית-ספר. אני יושב בחוץ,
עם ספר טוב או סתם חושב על החיים בשקט.
שקט.
בדיוק מה שאין לי בבית. הבית שלי זה הדבר הכי רועש בעולם! אמא
צועקת על אבא והוא בחזרה עליה ושניהם על אחים שלי ואחים שלי
חזרה. הם רבים ביניהם ואני, אני יושב ומסתכל עליהם מהצד. לא
מבין למה צריך לצעוק ולהרביץ.
מכל הרעש הזה אני יוצא הבנאדם הכי שקט שהחברים שלי מכירים.
בסך-הכל מתי הם רואים אותי? בבית-ספר. ובבית-ספר אני רוצה קצת
שקט.
איזה כיף בבית-ספר. אני בא ופוגש את כל האנשים שבאמת חשובים לי
ומבלה איתם חצי יום (שזה לא מספיק, אבל יותר טוב מכלום) ולא
נכנס לשיעורים המעצבנים האלה שגם המורים צועקים בהם.
אני מנסה להתרכז במה שקורה בחיים שלי אבל אני לא יכול, יש יותר
מדי רעש מסביב. כבר התחלתי לשמוע רעשים בתוך הראש שלי גם
כששקט.
בכלל, התחלתי להשתגע קצת, אבל אל תגידו להורים שלי. הם יתעצבנו
ויצעקו שתמיד אני צריך לעשות בעיות, על כולם עוברים דברים אבל
אני חייב לעשות מזה עניין!!!
ביקשתי שבוע חופש מבית-ספר (כי למרות שאני אוהב אותו, בהפסקות
יש גם שם רעש) אבל כמובן הם לא הסכימו. תכננתי כבר ללכת לים,
לשכב על החול ולחשוב בשקט. אולי לעשות עוד דברים שקורים בשקט,
אבל כנראה שזה לא יקרה.
בינתיים אני עדיין חושב (ברעש) על מה שהיה יכול להיות ובכלל.
יושב בבית-ספר על הספסל ומחייך לכולם. בשקט.