לקחתי נשימה ארוכה, ופשוט צללתי לי. צלילה עמוקה ביותר, היישר
לתוך מעמקי החיים. לא עניין פשוט, חשבתי לעצמי. מעניין איך
אחרים מסתדרים. נו, הם בוודאי מגוונים יותר ממני, מתחיל להימאס
להסתובב סביב אותה נקודה. נקודת המשען התמידית שלי.

לפעמים אני נסחף. אכן, בים המציאות ישנן סערות ענקיות. כאלו
שיטלטלו אף מכליות עבות בשר כמותי. דברים שגם המנוסים
שבקברניטים לא יצפו להם. באים משומקום, ופשוט מטביעים אותך.
ולפתע, אתה מרגיש עצמך מוקף בלהקת כרישים, כאשר בעצם לימינך
ולשמאלך ישנם רק סרדינים.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז. כי הוא כוכב, הוא לא יבחוש בן
שלולית ארצני קטנטן, כזה שצריך להתמודד עם מספר עצום למדי של
יצורים ארצניים בנוסף לכוכבים זבי-חוטם המעיזים להעז.

ולפעמים אני קופץ מעל הפופיק. כשזה קורה, הנפילה היא ארוכה כמו
לתוך שקע המריאנות. וזו נפילה ארוכה. במיוחד בהתחשב בלחץ
הנוראי שהים עושה לי באוזניים.

אנחנו נעים לנו- מנמל לנמל, במסלול קבוע. אולי צריך לנסות
לשבור את השגרה ולהפוך לאיזה פרדיננד מגלן מודרני? לא, אבל זה
מסוכן, באמת!
NO GUTTS, NO GLORY.
כך אמרו חכמים ממני. אולי צריך גם לחשוב על דבר דומה.
NO GUTTS, NO PAIN.

אני לא חושב שכואב לי מדי בציר נמל א' לנמל ב'. איכשהו אני
מסתדר.
אז למה אני רוצה אחרת?

אבא, אמא, במבה.