שלווה מעייפת
שקט רועש
וזרעים של חיטה נוחתים על הבטן
צלילים ממכרים
ואיטיות שלא נגמרת
אהבה שהסתיימה
תחבושת שנתלשה
את עובדת על עצמך
מחפשת תירוצים
בשקט המזויף
ברוגע המתיימר
להיות את.
מגלגלת איברים
בשקית ניילון
אנרגיה חלשה שמתפללת לצאת
אבל לא יכולה
חיה טורפת ישנה
ומתפללת בשביל עצמה
ושובל של קוצים
יובילך לחופה
רוצה לצעוק אבל אין בי כוח
מודעות טוטאלית ללא נודע
פרח ששולט בעליו
ונובל ככה סתם
דיו המכתים את שמלתך הלבנה
ומנפץ זכוכית שנוקתה בקפידה
צורך לגעת
בידיים רכות
ידיים נובלות
לא מודעות
והפרח יודע,
שהוא לא יודע
ולא רוצה להיות
זה שנובל
מתחמק מהשמש
יושב לו בצל
וגרגירים של כוכב נופלים ומכתימים חוויות
ציפור קטנה תלושת כנפיים
שלווה קרועה
שקט מדמם
ילדה שנכוותה
מהצורך לדעת.
והפרח, יודע,
שהוא לא יודע. |
