הוא התיישב לידי בתחנה שליד המרכז המסחרי, ושתק בערך עד מלחה.
נראה קצת עצבני, האיש, אבל מי לא עצבני בימינו? כבן 50, עם מדי
מאבטח כחולים-לבנים, ובלון קטן של גז מדמיע על החגורה. איש
רגיל. במלחה היה פקק קטן, ליד הפניה לבגין-צפון, וזה כנראה
הגביר את עצבנותו. הוא הסתכל על שעונו בתקווה שזה יפזר את
הפקק, ואז פנה אליי בשאלה הנצחית "מה השעה?".
לאחר תהייה קצרה, מדוע זה הוא שואל אותי מה השעה, עניתי בחוסר
רצון בולט "שש ארבעים וחמש". אולי היה מתעצבן אילו ידע שקראתי
את השעה משעונו, כי התעצלתי להרים את היד ולהסתכל על שלי. אולי
היה מתעצבן, כי כנראה רצה לדעת מה השעה אצלי. אלוהים, למה
האוטובוס הזה בקושי נוסע? אני צריך להיות בהר-הצופים בעוד רבע
שעה. אני כבר יכול לשכוח מזה, מה?!
"חרא של מדינה!", קבע היושב לידי בנחרצות. הבנתי שזה אחד
מהמקרים שעדיף להקשיב ולא להתערב. הוא לא צריך בן-שיח, הוא
צריך כותל להתרפק עליו. ואני - אולי ארוויח מזה חומר לאיזה
סיפור... "צריך להעיף את כל הממשלה הזו לקיבינימאט!", המשיך.
"כולם מושחטים, ואנחנו סובלים. אפילו בערבים כבר לא מטפלים כמו
שצריך.". "ואיך צריך?", אני מתעניין בעדינות. "מה זאת אומרת?",
השיב במהרה, "כמו שטיפלנו בהם בכיפור! אתה יודע כמה סורים
הרגתי?!". הוא שם לב שהמספר הקונקרטי ממש לא מעניין אותי באותו
הרגע, ושתק. הבנתי שסיפור לא יצא מזה, והעמדתי פני ישן.
בקטמונים האוטובוס התמלא כמו חבית סרדינים קטנה. בין הנוסעים
החדשים יש לפחות חמישה עם מדים של מאבטחים. לאף אחד מהם אין
שום דבר שעונה להגדרה "נשק חם". קר בחוץ, למרות שכבר תחילת
מרץ. כולם עם מעילים גדולים, מנסים להתחמם, בורחים מפני הגשם.

אחד החסרונות הבולטים בישיבה באוטובוס מפוצץ הוא בכך, שכל
תזוזה של האוטובוס מעמידה אותך בפני דריסה. גברת שמנה עם סלים
כבדים רק מחכה להזדמנות לעוף קצת אחורה, ולהיתקע עם אחוריה
היישר בתוך פרצופך המנומנם. וכך תגמור את חייך, עם דרכי נשימה
חסומות, בלי שמישהו באוטובוס הזה ישים לב.
בדרך עזה אני מקבל צלצול פלאפון עצבני. השעה כבר שבע וחמישה.
יואב לא רגיל שאני מאחר לו לפגישות. "איפה אתה?" הוא מבקש
לדעת. "אני תקוע בדרך עזה, והאוטובוס בקושי זז. אגיע להר רק
בעוד 20 דקות-חצי שעה!". יואב ממש לא מרוצה. "אין לי זמן
לשטויות האלה!", הוא אומר. "אני אבוא לאסוף אותך מהמרכז, ונדבר
בדרך. תכין את הניירת. עוד עשר דקות ביפו-קינג-ג'ורג'!".
באזור רחבת המשביר אני קם, בניסיון לפלס את דרכי ליציאה.
האוטובוס בולם בפתאומיות, ואני עף קדימה על גברת שמנה שעומדת
לפניי. "תודה לאל שלא קרה ההיפך", אני מציין לעצמי, ואז
האוטובוס עוצר, והדלת נפתחת, ואני נשפך אל הרחוב הגשום יחד עם
עוד עשרים מחפשי הרפתקאות שלא מפחדים להסתובב ב"משולש הנאחס"
של יפו-בן יהודה-קינג ג'ורג'. האוטובוס נוסע הלאה, מנסה לפלס
את דרכו בפקק של מאה-שערים.
כבר עברה רבע שעה, ויואב עוד לא הגיע. לא אתקשר אליו בינתיים,
שלא יחשוב שאני עצבני כמוהו. מסביב עוברים אנשים, והמילה
"פיגוע" נשמעת בלחישות מכל מקום. פלאפונים מתחילים לצלצל אצל
כולם. אני פונה לבחור שעומד לידי, ורק סיים לומר למישהו שהכל
בסדר אצלו, ושואל אותו מה קרה.
"לא שמעת?", הוא שואל בפליאה, ואז ממשיך, גאה להיות הראשון
שמספר לי. "אוטובוס של אגד התפוצץ לפני כמה דקות ברחוב שטראוס,
ממש עף באוויר. היה מפוצץ, האוטובוס!". "איזה קו", אני שואל,
והוא עונה "תשע-עשרה, אני חושב. ההוא שנוסע מהדסה עין-כרם
להר-הצופים. עכשיו מי שרצה להגיע להדסה הר-הצופים באוטובוס
הזה, בטוח יגיע לשם!". הוא צוחק מהבדיחה העצובה של עצמו,
וממשיך בדרכו.
אני מחייג באיטיות ליואב. "תשמע, איש," אני אומר לו. "אולי
כדאי שנבטל את הפגישה.". "אבל למה?", הוא שואל בעצבנות יתירה,
ואני עונה "האוטובוס שלי התפוצץ", ומנתק. שיבין מה שהוא
רוצה...