אומרים ש- לחשוב על מוות זה לא דבר טוב.
לא חינוכי, מוסרי, אתי, בריא
הם אומרים.

האם זה באמת כך? ספק שכן.
חשיבה על מוות היא לא בהכרח דבר רע.
זה טבעי לחלוטין, זה אפילו מסקרן בכל צורה שתסתכלו על זה.

רבים יאמרו, שזה משחרר ומרגיע.
אחרים יאמרו, שזה סתם עוד הרגשת כאב שתחלוף.

כמובן שאם עכשיו היו שואלים אתכם אם אי-פעם חשבתם על המוות
תאמרו שכן. אז לא, פה לא מדובר עליכם.
זהו סיפור פשוט, על אדם שהחשיבה על מוות הייתה חלק מחייו
היום-יומיים "הסדירים". עד ליום אחד בלתי-רגיל שבו הוא חווה את
המוות, והוא סיפר לי על כך, תאמינו או לא.

הוא היה עוד ילד בן 12 כשזה קרה.
יום לאחר הפיגוע שהיה בדיזינגוף סנטר בת"א, היה צריך עידן
לעלות על קו 5 בכדי להגיע לחטיבה לעוד יום לימודים ארוך
ומייגע. המחשבה על המוות עברה במוחו מאז ומעולם אך הפעם היה זה
שונה, מחשבה זו השתלשלה במוחו בתקיפות מוגברת.

בהגיעו לתחנת האוטובוס, הרהר עידן האם עליו לעלות או פשוט
לוותר על יום הלימודים. בהתחלה הוא חשב, זה או נזיפה או מוות,
הממ... מעניין מה יותר עדיף.
כמובן שנזיפה תביא את עידן להחתמת ההורים ובלאגן שלם שלא היה
לו רצון בו, אז הוא החליט שכן לעלות על האוטובוס.
כשעמד עידן לעלות, חשב לעצמו, שזה לא ייתכן שהוא ימות היום.
הרי, לא יהיה מצב שבו יהיה פיגוע נוסף בקו 5 יום אחד לאחר
הפיגוע.
בעודו מנסה עידן להירגע, שילם הנוסע מלפניו ופסע אל תוך
האוטובוס, ולנגד עיניו של עידן התגלה סיוט חדש, הנהג, שנראה
כערבי, חייך וקרא לו לעלות.

למשך שנייה, ראה עידן את מלאך המוות כביכול, מחייך וקורא לו
לעלות ולהצטרף אל "מסעו האחרון".
עד כמה שהיה עידן סקרן בנושא הוא החליט לוותר ולעלות על
האוטובוס הבא.

משום מה, כשחש עידן קרוב כל-כך למוות בפעם הראשונה בחייו, הוא
החליט שלא לנסות את "מזלו".
למה בעצם? מה עצר בעדו, לאחר זמן רב כל-כך שחשב על-כך והיה זה
נראה לו כ- "אטרקציה" שחייבים לחוות?
האם הרגשת המוות באמת משחררת ומרגיעה כל-כך כמו שרבים אומרים,
כשאתה קרוב אליה כל-כך?

כשהאוטובוס השני הגיע, עידן החליט שעליו להפסיק עם השטויות
ופשוט לעלות, וכך עשה. כשירד עידן בתחנה סמוך לחטיבה, ראה כי
הוא באיחור של 15 דקות.
נכנס הוא לכיתה, ומן הסתם כל המבטים הופנו אליו באיחורו
הקלאסי, פחות או יותר.
כבר אז היה ידוע עידן כאדם פסימי מאוד, ורבים נמנעו מלהתחבר
אליו מסיבה זו. ולכן, מבטים רבים לא הקלו עליו במיוחד כשהמורה
שאלה מדוע איחר.
עידן מלמל משהו לא מובן, המורה בקשה שיגביר את קולו.
הוא הרכין את ראשו למטה ואמר את האמת. הכיתה פרצה בצחוק בלתי
נשלט או מובן, אך ככה הם ילדים למרבה הצער.

עידן לא החשיב את מה שקרה כטראומת ילדות, עבורו היה זה לקח
חשוב. הוא הבין שזה לא יקרה השנה, ואולי גם לא בשנים הבאות, אך
אולי הוא יזכה לראות יום שבו ימצא מישהו שיזדהה איתו, וחשוב
מכך, יבין אותו.

וכך עברו 5 שנים, עידן עבר הרבה שינויים במהלך השנים הללו.
לא היו אלה שינויים של מצב-רוח, או שינויים באופיו. היו אלה
שינויים בחבריו, הבאים והולכים, המפתיעים והמאכזבים.
עידן חווה הרבה כאב וסבל מאנשים שונים במהלך חמשת השנים האלה.
הוא היה בטוח שאולי סוף סוף מישהו הזדהה איתו או הבין אותו,
אבל אף אחד לא הבין את המוות כל-כך טוב כמו שעידן הבין.

ואז התחיל עידן את כיתה י'ב ללא אף חבר.
זה היה דבר מאוד עצוב עבור עידן, שלא הבין איך זה קרה דווקא
לו. הוא לא היה אחד מהפייקרים שלובשים שחור כל הזמן, חותכים את
עצמם ומדברים על המוות נונסטופ וחושבים שהם חכמים גדולים
בנושא. הוא היה רגיל לגמרי באופן חיצוני אבל באופן פנימי הייתה
לו תבונה מדהימה בנושא המוות.
ולא היה זה כי חווה מקרה מוות של אחיו כשהיה קטן יותר.
היה זה מכיוון שהוא עצמו חווה את המוות ושרד אותו באותו היום
ההוא בתחנה של קו 5.
כך סיפר לי זמן מה לאחר שהכרתי אותו.

את עידן הכרתי ביומי הראשון של כיתה י'ב בתיכון, חפשתי לי מקום
לשבת, ובאופן גורלי או מיועד שכזה, התיישבתי לידו.
תוך חודשיים בערך, הוכחתי לו שאפשר לסמוך עלי ושלא אצחק עליו
לא משנה מה יאמר לי.

ביום מסויים, בשעת ההפסקה, עידן ניגש אלי ופצח במחשבותיו.
שאל אותי: "חשבת פעם שאולי כבר יצא לך לשבת ליד מחבל, שמסיבה
כלשהי לא פוצץ את עצמו?"
ולפני שעוד הספקתי לענות, שאל בנוסף: "חשבת פעם שאולי אותו
מחבל בדק כמה אנשים יש באותו אוטובוס בשעה המסויימת ההיא?"
והמשיך: "יכול גם להיות שזה לא היה מחבל, שאולי זה היה איזה
ערבי-ישראלי שמשתף פעולה עם המחבל ובדק עבורו"
עניתי לו שלא חשבתי על זה מעולם, ושאולי זה באמת יכול להיות...
הוא צחק עלי בלעג והמשיך:
"ברור שזה יכול להיות, לך תדע, יכול להיות שגם המחבל איים על
האזרח שירצח את משפחתו אם לא ישתף עימו פעולה"
עניתי שאני ממש לא יודע, שהכל יכול להיות אפשרי.

וכך, כמעט כל יום, שיתף אותי עידן במחשבותיו לגבי כל דבר
שהתקשר במובן מסויים אל המוות.
לאחר כמה חודשים, הוא החליט ביום אחד לספר לי את מה שקרה ביום
ההוא עם קו 5.

הוא החל לספר ולפני שהספיק לסיים, שאלתי אותו: "אתה לא חושב
שאולי היה לך נוח לדמיין שהנהג היה נראה כערבי באותו רגע?"
הוא צחק ואמר שזה לא ייתכן שהוא דמיין את זה.
אמרתי לו שזה נראה לי מוזר, שבחיים לא ראיתי נהג שמחייך וקורא
למישהו לעלות לאוטבוס כביכול "בהכרח" ועוד נראה ערבי...
עידן התעצבן ואמר לי: "אתה פשוט לא מסוגל להבין, וגם לא תבין
כנראה. כשמתים הכל לא נראה הגיוני, והכל כן. ככה זה פשוט."
אני לא חושב שאני אשכח את מה שאמר לי אי-פעם, זה היה נשמע לי
כל-כך לא נכון אבל כל-כך הגיוני באותו רגע, בדיוק כפי שאמר
שיהיה, כאילו חוויתי הרגע בעצמי מוות, באופן מוזר כלשהו.

חשבתם פעם איך תרגישו לאחר שתגלו איך זה למות? האם תרגישו משהו
בכלל?
תחשבו על הרע מכל. איך זה להרגיש שאתם אדם אחד שהוא גם עיוור,
גם חרש, גם אילם, גם צמח, ובאותו זמן שהינכם טובעים במים ואנכם
יכולים לנשום.
ואף אחד, אינו יכול לעזור לכם, או לשמוע אתכם, ולמנוע את זה.
"לא נעים" הייתה רק אחת מאותן מילים שעידן תאר.

כשאנשים אומרים שהם חוו את המוות, בעודם ניצבים מולך, מן הסתם
אתה לא תיקח אותם ברצינות.
אבל את עידן, לא יכולתי שלא לקחת ברצינות, אחרי כל מה שהוא
סיפר לי בעבר, לקח לו המון זמן לספר לי שהוא בעצם חווה את
המוות.

למרבה הצער, כמעט שנה לאחר מכן, כשעבר מבדקים רפואיים לצה"ל
נמצאה אצלו מחלת נפש, סכיזופרניה אמר לי.
אך זה לא מסוג הסכיזופרניה שבו אתה מרגיש מאויים מאחרים,
הסכיזופרניה שלו הייתה מיוחדת - הוא הרגיש מאויים מעצמו עקב
המחשבות על המוות, וזה פשוט אכל אותו אט אט.