כבר הרבה זמן שאני מנסה לגבש אוסף של מחשבות לכדי יצירה.
יצירה.
אני לא יוצר באמת כלום סתם שופך דברים לדף, דף אדיש שמקבל הכל
בקלות.
הדבר היחידי שאני עושה זה לחבר את הדברים לכדי שלם.
אז אולי אני כן יוצר?

אני שוכב לי עטוף בתכריך, בתוך קבר שאני כריתי באדמה, ואני
מכורבל עם המוות.
וקר, כל כך קר, ומדי פעם המוות נוגע בעורי ואני מצטנף.
אני מביט למעלה, אל השמיים, והשמיים נופלים.
כל חלק מותיר מאחוריו שובל של אש.
אחד אחד נופלים להם הכוכבים ואף לא אחד מהם נוגע בקרקע.
אצבעות רגליי נוקשות, איני יכול להזיזן, אבנים ננעצות בגבי
ומסביבי קולות אחי לנשק.
ואור מפציע ממזרח, עוד לא מחמם רק מטריד.
ולפתע הקריאה המוכרת והמרגיזה כל כך.
"השכמה!"
מבט בשעון וקללה.
אני יוצא מהשק"ש ומתרומם מהשוחה.
עוד לילה בשטח עבר מהר מידי, ויום ארוך לפנינו.

ליל מטאורים בגבעת "אורלי" שב"חמאם", חוויה שאחרי לא יעברו
הרבה צנחנים צעירים.

אם הייתה לי אחות לא הייתי רוצה שהיא תצא עם בנים בגילאים 18 -
21.
רק בגלל שלא הייתי יכול להחליט אם הייתי מעדיף בשבילה לוחמים,
ג'ובניקים או משתמטים.
משתמטים בטוח לא.
אחותי תצא רק עם אנשים שמכבדים את עצמם ואת כל מי שסביבם,
אנשים שמוכנים לתת מעצמם לטובת הכלל.
ג'ובניקים?
רובם אנשים שמחפשים חיים קלים, ולפיכך אנשים חלשים, לא יודע אם
זה יתאים לאחותי.
לוחמים...
מה היא בעונש?
לצאת עם אחד שנטחן כמוני?
אומרים שחברה של לוחם צריכה הרבה מאוד כוח רצון, או מישהו
מהצד.
למה שמישהי תצטרך "לסבול" בשביל מערכת יחסים בגיל צעיר?

קצת תובנה על למה החלטתי לנוח מניסיונותיי למצוא גוף להתכרבל
איתו בלילות של בית או במחשבותיי בלילות של שק"ש.

פייר?
אני כבר לא בטוח למה.
למה אני צריך את זה?
איבדתי את המוטיבציה, אין תגמול ללוחמים, רק דרישות.
ונשבר לי.
אני נותן את שנותיי הטובות ביותר לאנשים שאת רובם לא אזכה
לפגוש לעולם, ונתפס כפראייר בעיני החברה, כמובן מאליו.
"חוק טל"
אלת הצדק כבר לא עיוורת, אבל עיניה עצומות ונוטפות דמעות.
דם ששווה יותר, ודם ששווה פחות.
"בטח באחד ואל תפחד" ברור, למה שיפחדו?
יש אותנו שנפחד במקומם, שנזמזם "הקיץ האחרון" בעודנו לובשים
שכפ"ץ, אפוד ומסתובבים עם מחסנית בM16- בעוד לילה נטול שינה.

לא רק כאן אין צדק, ממש לא, ההבדל הוא שאת הצדק הזה ניתן אולי
לתקן.

כל הקשקוש הנ"ל הוא כדי לזכות בתגובה.
סתם הגעתי למסקנה הזאת ממש עכשיו.
משעמם לי ואני גם קצת רוצה לראות שלמישהו אכפת ממני.

אל תרגישו מחויבות בגלל זה, זה קטע של תובנות בלבד, פחות
מוצלח מהקודם, אבל בכל זאת.