מאז שדניאל זוכר את עצמו יש לו את הסוס ים הזה. סוס ים ממש קטן
מפלסטיק, בצבע כחול דהוי והרבה סימנים של נשיכות שדניאל עשה לו
כשהיה קטן. הסוס הלך איתו לכל מקום- לגן, לחוג קראטה, ואפילו
אחר כך לבית הספר. כשדניאל גדל, נראה לו כבר די דבילי להסתובב
כל הזמן עם סוס ים מפלסטיק. אז הוא עשה ממנו עגיל. כמובן שאז
התעוררה בעיה חדשה כי לדניאל לא היה חור בשום איבר בגוף. אז
הוא הלך לשכנה הקוסמטיקאית שלו, שעשתה לו חור באוזן ימין עם
מחט חדה וארוכה. זה כאב, אבל דניאל לא בכה. ככה שהסוס תמיד היה
עם דניאל, והוא לא הוריד אותו אף פעם, אפילו כשהיה כבר בתיכון.
הוא לא נתן לסוס שם או משהו, זה נראה לו טיפשי. הוא פשוט היה
סוס ים מפלסטיק, שבאופן טבעי לחלוטין היה שם כל הזמן.

החברה של דניאל לא אהבה את סוס הים." תוציא אותו כבר מהאוזן!"
היא הייתה אומרת כל הזמן. "יש לי הרגשה שהוא תמיד מסתכל עליי".
אבל דניאל אמר לה שהוא והסוס זה עיסקת חבילה, ושאם היא רוצה
אותו אז היא תקבל גם את הסוס. מסתבר שהיא לא כל כך רצתה את
דניאל אם דבר טיפשי כמו סוס ים גרם לה להיפרד ממנו.

בצבא, המפקד דרש מדניאל להוציא את העגיל. ודניאל, בלית ברירה,
הוציא את סוס הים מהאוזן ושם אותו במקום בטוח- בתוך הקופסא
הקטנה שבה קיבל אותו כשהיה ילד. ככה ששלוש שנים עברו, ודניאל
לא חשב על הסוס יותר. רק אחרי שהשתחרר מהצבא מצא פתאום בתוך
תרמיל הגב שלו קופסת עץ קטנה. דניאל החזיר את סוס הים לאוזן
שלו. הוא הרגיש שהחלק ממנו שהלך לאיבוד למשך שלוש שנים חזר
למקומו.

דניאל הלך לאוניברסיטה, ולמד משפטים. הוא גם מצא עבודה זמנית
בשיווק טלפוני. יחסי אנוש לא היו בדיוק הצד החזק שלו, אבל
הפקידה שקיבלה אותו לעבודה הייתה קצת שיכורה, ושכרה אותו רק כי
היא התלהבה מהעגיל של סוס הים.

ודניאל חשב שהכל אצלו כבר מסודר. הוא עמד לסיים את הלימודים,
והייתה לו חברה חדשה. הוא אהב אותה מאוד, וכנראה לה הייתה לה
התנגדות לסוסי ים כחולים מפלסטיק. עד שיום אחד כשדניאל חזר
הביתה מהעבודה, הוא מצא פתק על השולחן בכתב ידה של חברתו.

דניאל היקר שלי,
אני אוהבת אותך מאוד, אבל החיים איתך בלתי אפשריים. אתה כל
כך... מסודר. מאורגן. רציני, ואפילו קצת משעמם. כל החיים שלך
כאילו מסודרים בסרגל.אתה בנאדם כזה מצליחן, אבל בנאלי. הדבר
היחיד בך שמצא חן בעיניי, הדבר היחיד שגרם לי לראות מעבר
לחליפה ולחיים הנוחים והמסודרים, היא העובדה שאתה האיש היחיד
שאני מכירה שיש לו מספיק אומץ כדי להסתובב עם עגיל פלסטיק של
סוס ים.

דניאל הביט בפתק בשתיקה. ואז, בתנועה חדה אחת, משך את סוס הים
מאוזנו. הוא החזיר את סוס הים לקופסת העץ הקטנה שלו, וזרק אותה
בעליית הגג. הוא לא חשב על סוס הים יותר לעולם.

מאז עברו הרבה שנים, ודניאל הפך כבר לאיש זקן. אומנם הוא הפך
גם לעורך דין מצליח ולאיש מבוסס, אבל הוא היה אדם יבש ובודד.
וכמו שחי את רוב חייו לבד, דניאל גם מת לבד, בביתו הגדול
והמבודד.

אחרי הלוויה, באו כמה בני דודים רחוקים וקרובים אחרים של דניאל
אל הבית, לקחת משם חפצים לפני שהבית יימכר. בזמן שכולם הסתובבו
בבית של דניאל עם קופסאות, האחיינית הקטנה שלו מיכל רצה לקומה
העליונה. הבית הגדול נראה לה מאוד משעמם. היא המשיכה לטפס
במדרגות עד שהגיעה לעליית גג מלאה קופסאות קרטון גדולות והמון
אבק. היא התחילה לחפש במגרות ובקרטונים בחוסר עניין, מנסה
למצוא משהו שיהיה לה למזכרת מהדוד הגדול והמפחיד. ואז פתאום
היא מצאה קופסת עץ קטנה. היא פתחה אותה, ושם בפנים, מתוך האפלה
שבה הייתה שרויה עליית הגג, הציץ בה סוס ים קטן מפלסטיק.
איזה חמוד! חשבה מיכל לעצמה. היא הוציאה את עגילי הפרחים
שקיבלה מאימא שלה, ובמקום עגיל הפרח שהיה באוזן ימין השחילה את
עגיל סוס הים. זהו, היא חשבה לעצמה בסיפוק. נראה מי יכול למצוא
מזכרת יותר שווה.