הלב פועם אחרת אחרי סרט טוב.
אבל הרעד הוא הדבר המרכזי.
אח, אותו רעד
רעד העובר דרך הנימים הנסתרים ביותר של הנשמה
רעד שמתגוון עם כל נשימה
ומוצא את דרכו לגוף
אותו גוף המרחף בכיסא מרופד.
הגוף הרבה יותר שלם אחרי סרט טוב
כששמות עולים למעלה על גבי מסך שחור
כמו אלים שבראו את המציאות הזאת
שעכשיו נאספים על העולם שלמעלה
עת המסך הופך לאט לבד בלבד.
כל נוזלי הגוף הם כעת דמעות
אך הם בקושי זולגת,
יותר זורמת עם הרעד
מתלכדות לתחושה שתפקוד אותך שוב
בימים שתחזור ותחשוב ותחקור שוב
במופלא ממך שראית.
אתה עוד באולם,
לא היחיד שמסרב להיפרד,
מפחד הדבר הזה שיש בחוץ כמו מהסרט
הדבר הזה שנקרא העולם האמיתי.
אתה רוצה לעשות אהבה עם אומנת הקולנוע
ולהודות לכל הבמאים שבעולם.
אבל כולך עכשיו הרעד
רעד שפוסע באיטיות החוצה
למפגש עם אור יום
הרעד חזק מכל אור
אבל הוא לא נאבק,
רק סוחט עוד ועוד
מכל רגש שיכול להתקיים בגוף
ומשאיר סימנים
כדי שתזכור את כל הרגשות המופלאים האלה
שאין להם שמות,
שרועדים יותר מהרעד
רגשות השמורות רק לסרט הזה
הם תמיד יישארו אצלך בפנים,
אולי ישחזרו בוידיאו.
הם, כמו הלב, פעמות בדרך שונה
הקצב הזה שלעלום לא יחזור.
לכל סרט יש לב אחר,
עם כל הדברים שמעבר למילים ותמונה הכלולים בו.
כמו שלכל רגע בסרט יש רעד משלו. |