כל מילה שלך
הוסיפה עוד גרגר אבק שריפה
לתרמיל שנמצא בליבי.

הוא לא היה שם,
התרמיל,
ונדמה כי רק בסריקות הרנטגן האחרונות החל להיראות.
בהתחלה כתם לא ידוע,
בהמשך ראיתי את הצורה
אך אמרתי שאיני מזהה אותה...
עד שגלאי המתכות החל לצפצף.

לאחר שהלכת
נשבו מחשבותי
על אבק השריפה.
בהתחלה הוא לא הסכים לזוז,
אחר כך התהפך הצידה מבלי שאף אחד ראה.

כשקמתי בבוקר והכל היה אפור
הרמתי את עיני וראיתי את האבק חג במחולות
מהר יותר ומהר יותר-
גרגירים נכנסו לעיניי,
אחרים צלפו בגופי...
היו גרגירים שעצרו לחשוב,
האם זה נכון לרוץ?
להסתובב?
להגיע לאותה נקודה במהירות גוברת פעם אחר פעם?
אבל אז אחרים התנגשו בהם
והם הבינו שחשבו יותר מידי.

החום כל כך העיק
וסחט את הדמעות מעיניי.
שפתיי וגרוני בערו
היה קשה לנשום

ואז התפוצץ הכל.

הגרגירים כבר לא נראו תמימים
כחול אשר על שפת הים.
כל מה שהיה זו להבה עזה וגדולה.
התהפנטתי מצבעיה העזים,
מקצוותיה החדות,
ועד ששמתי לב
שאף גרגר לא הצליח לברוח ממנה
היה כבר מאוחר.

היה כבר מאוחר,
וכדורי הדום-דום כבר נשלחו
ללב שלך
ללב שלי
ולמה שביניהם.

הנחתי את ידי על המכתש שנוצר בחזה שלך
אך ברגע שנגעה אצבעי במפתח לבך,
התחזק זרם הדם והרטיב את פני.
והנה שנינו עומדים חסרי אונים
בעוד נוזל החיים נקווה לו לשלולית
המאיימת להטביע את שנינו.

לקחתי אותך לביתך
שם התחבושות סופגות טוב יותר
שם ירפאו אותך,
במלחי מרפא שאיני מכירה אפילו.

נשכבתי על מיטתי והלכתי לישון
לא לפני שהבטתי בשמש
וידעתי שהיא תהיה פה
גם מחר
גם בשבילך
גם בשבילי.

בכל יום שעובר
הכאב הוא יותר "כאב" ופחות "בלתי נסבל".
כשאני לבושה הפצע בלתי נראה,
ולאנשים לוקח זמן עד שהם דורשים בשלומו.
לפעמים בורחת ממנו טיפת דם
הישר אל קדמת חולצתי הנקייה
הם נבהלים ומושיטים את כל הפלסטרים שבידיהם.
לפעמים זה עוזר
ולפעמים אני מחייכת ומשקרת כי זה לא כואב.

אני מופתעת לראות כי הוא קצת מגליד.
עבר זמן קצר מידי
מכדי שידרשו את ריפויו כליל.
לפעמים נשלחת אצבע לשם
מנסה לגרד את שריפיתי בעמל רב
אך אני מסלקת אותה משם.
בדרך כלל דברי נועם מספיקים
לפעמים יש צורך להיות תקיפים יותר
או לקרוא לאחרים שירחיקו אותה משם.

כשאחלים הכל יהפוך לצלקת קטנה.
אביט בה ואצחקק,
אולי אפילו אקרא לה בשם...
ואקווה שלא תגרד לעולם,
לפחות לא לעיתים קרובות.