לפעמים השמש מאירה אותנו באור קצת שונה ממה שאנחנו בחיים.
כשיש לך רצון לעזוב. אתה לוקח כדור, מצמיד אותו למח. ואז אתה
יורה.
אמא שלך תמיד אמרה שהגמגום שלך בא מלידה.
אבל אתה יודע שזה לא נכון. אתה יודע שהוא בא מאהבה.
לבינתיים, כשאתה חושב על כל מה שעברת עד היום,
הכדור מפלח לך את הראש וכל הדם ניגר על הרצפה.
ככה זה כשאתה מדוכדך. אתה מתחיל להריץ לעצמך רעיונות.
אתה קם בבוקר, אתה הולך לצבא, אתה טוחן לעצמך את הצורה
ובסה"כ... בשביל FUCKING מה?
הגמגום שלך רק הולך ומחריף, החיים שלך הולכים ונעלמים
ומה שנשאר הולך עם השרמוטה שזרקת רק לפני כמה ימים.
אתה משקיע את עצמך בדברים הלא נכונים.
אחר כך אתה בוכה שחסרים לך חיים.
אתה בן אדם טוב, בדיוק מהסוג שחסר בעולם
אתה איש חסר אנושיות וצלם של רע שאין לך בדם.
בסוף תסיים את החיים שלך בתור מיליונר
עם אישה יפה שיודעת לבשל, שני ילדים חמודים
וכלב, שישן לו במלונה, בגן, בצל.
זה הרי מה שרצית. חיים מושלמים.
"הגמגום בא מלידה", אתה שומע את אמא אומרת.
ברקע אתה רואה פלשבק של חברה שלך גומרת.
לא איתך, זה בטוח. עם חבר שלך שבשבילו זה נוח.
בשבילם הרי הכל חתיכת בשר
ואתה עדיין חי בעולם שבו אין רע שנשאר.
פתאום שקט, האקדח אצלך ביד.
אתה מחזיק אותו חזק. מכוון 210 מעלות קדימה.
ואז...
כואב לך.

כי עדיין לא ירית.
אמא אמרה שהגמגום בא מלידה.
אני אומר: "הכל אהבה".