תהיתם לפעמים למה אתם קמים בבוקר? למה החיים שלכם נראים כמו
עמק החולה כמה שנים לפניי הייבוש ההיסטורי/היסטרי אבל אתם פשוט
ממשיכים איתם?  אני יודע שאני תהיתי, לא אחת.
לא קל להיות אני. על אחת כמה וכמה, לא קל להתמודד עם החיים
שלי. באמת. כלל וכלל לא. הייתי מגדיר אותם כעסק ביש. מחדל
שכזה. יותר מסובך מפרשת ווטרגייט המיתולוגית, שמרביצה בחלקנו
פרצי נוסטלגיה... אך, כשהמוזיקה הייתה מוזיקה ואני אפילו לא
הייתי זרעון... קלאסיקה במיטבה.

אבל אני מתמודד עם זה. איך ? ככה, עוברים. קם בבוקר ומעביר את
הזמן האינסופי לקראת עוד יום שיהיה זהה לקודמו. נידבק לאותם
עשרים אנשים לתחת, אותם אנשים שהם יותר מדי דובוני איכפת לי
בשביל לזרוק אותי לכלבים כפי שמשאלת ליבם מבקשת.

אז אני קם בשביל זה? נו, אין משהו יותר טוב? מהי מהות קיומי?
להמשיך להרוג חיות בשביל שהחיים הסתמיים שלהן יסדרו המשך לחיים
הסתמיים שלי? נו, חייב להיות תרוץ טוב יותר. כדי להמשיך במסלול
ההרס האנושי נגד הפלנטה שלו, ולשרוף עוד כמה אלפי מולקולות של
חמצן פר דיי? נו באמת. סתם כך, כי לאבא ואמא התחשק? כן , זה
פרובבלי זה.
כן, לא קל להתמודד עם זה.
לא קל להיות אני.
תודה רבה.
דם
צפרדע
כינים
ערוב
דבר
שחין
ברד
ארבה
חושך
מכת בכורות