לעולם ולעד, אלו רק מילים. לפעמים כשנראה לי שאני כן לעד,
מתגנבים לתוכי ספקות, אם אני לעד אז למה הם לא? ובבטן מתחיל
להיבנות לחץ, מין תחושה מעקצצת שעולה במעלה גופי, לאצבעותי
ואפילו לגרוני, כי אם לא לעד אז עד מתי? ואם לא לעד אז למה?
אומרים שהאדם שונה משאר החיות כי הוא שואל למה? בעוד ששאר בעלי
החיים פשוט חיים. אז הם קיבלו עיסקה יותר טובה. ה"למה?" הזה
מטריד אותי ימים כלילות, בעוד שאני מתפתלת חסרת אונים בתוך
מיטתי, משכבי. הכל נבנה בשביל האדם, למען ינעים זמנו, הם
אומרים. זה נותן לי את התחושה שאנו מחכים למשהו. בזמן שאני
חייה את חיי בעונג, עשרות סובלים, ויש להם רק פעם אחת, נסיון
אחד. קל להיות "מאמין" בימנו, כשהנוצרי מבטיח חיי עולם, אבל
בגן עדן, בשמים, בעוד שחוטאים יסבלו לאחר מותם. רצחת? אין
בעיה, התוודי ילדה. הופ! ניצלת. אבל מה שהם שוכחים לספר זה שהם
אף פעם לא עברו את חווית המוות. מדענים טוענים שהמנהרה עם האור
הלבן היא העצם כתוצאה מהעובדה שחמצן כבר לא מטפס לכיוון המוח.
אף אדם לא חזר לספר, בעיקר בגלל המוות. פיזית, אומרים, שזיקנה
היא בעצם מחלה. אבל רוב העולם לא מת מזקנה. וכששומעים שאדם אחר
מת, זה אחר, זה לא אני..אני אחייה לנצח. אולי אני. אבל הפחד,
הצמרמורת, כשמבינים שבעצם החוויה לא תפסח על גופי. נשמתי,
הניצוץ שהוא רק שלי..לאן? אז אל תגידו לי לנצח. לפחות, תנו לי
את מחר.