אני חושבת שאני משתגעת.
ואל תתנו לי את הקטע הזה של אם את יודעת אז את שפויה, כי קשה
להישאר שפוי במקום הזה.

הרחוב דיי שומם, חוץ מכמה ילדים, ערומים ומכוסי קשקשים, רצים
ערומים ברחוב שפעם היה מואר במיליוני אורות אדומים.
אפילו העירום כבר לא אותו דבר, פעם חשבתי שעירום הוא נקי,
יפה.. ועכשיו? איך אפשר לקרוא ליצורים האלה נקיים? אנחנו
מסתכלים לתוך הנשמה שלנו, ואין שם שום דבר נקי, שום דבר טהור..


האמת היא שנשארו קצת בגדים, אבל המועצה אמרה שעדיף שנשים אותם
על הראש אם אנחנו יוצאים, כדי להתגונן מפני הקרינה.

פעם הייתי בכזאת תערוכה, באותו הזמן חשבתי שהיא גרועה, עוד
מיצג "פוסט מודרניסטי", פוסט טוב, אולי.
בכל מקרה, הייתה שם שורה של כיסאות מותכים, זה היה אמור לסמל
את הישיבה של האדם המודרני והשקיעה שלו בתוך המחשב, ובעיני זה
משהו אחר- הכיסאות הם היהירות שלנו, התלות שלנו בארבע הרגליים
היציבות, הבטוחות, והשואה שתגיע אחרי. כל כך בטחנו בארבע
הרגליים, עד ששכחנו שלנו יש רק שתיים.

והיום? היום הרחוב נראה כמו פסל סביבתי לא מובן וענקי.. לאן
שלא תלך תראה רק חורבות, ואבק, אבק ושרידים.. מזל שקשה לראות.

ביום ההוא אף אחד לא ציפה לזה, אני בדיוק חזרתי הביתה, מלטפת
את הכלב שלי, תוהה אם הוא אוהב אותי בכלל, או שהוא מלקק אותי
אותי רק בגלל שאני מאכילה אותו.
שוב נשמעה האזעקה הישנה ממלחמת המפרץ, אותו נחש צפע העומד
להקיש את העם הזה, שרובו לא סגולה.
בהליכה רגועה מפחד, הגעתי למקלט, שמתי את המסכה, קצת עקום,
מנסה להיזכר בהורים שלי, איך שחיפשתי את החיוכים שלהם מבעד
לפיסת הגומי המפחידה הזו.
עצמתי עיניים, והחדר רעד, החלונות הממוגנים התנפצו, והשברים
עפו וחדרו מבעד לעור הרך והלבן שהיה לי. נחלים זורמים של
פלסטיק שחור וסמיך זרמו על מה שפעם היו הפנים העדינות שלי. היה
חם, חם נורא.. אגלי זעה החלו נוצרים ומיד התאדו במין רעש של
תסיסה, אותו הרעש של מים על מחבת רותחת..

תמיד אמרו לנו שאנחנו כור היתוך, ורק עכשיו זה היה נכון.

השמיים היו סגולים, והעיניים שלי לא נפתחו. יכולתי לראות מבעד
לחושך. קול של גשם פוגע במשטח פולימרי היה הדבר היחיד ששמעתי,
רעש של עדר שועט לעבר המוות, רומס את כל מה שבדרכו.. גשם שחור
החל נוזל מהחור שפעם היה חלון, ניסיתי למצוא את הריח הזה, הריח
של הגשם.. איך יכול להיות שלנוזל השחור והצמיגי הזה אין ריח?
איך יכול העולם שלי להשתנות ברגע אחד? מיששתי את עצמי, מחפשת
משהו מוכר. כל האצבעות שלי התחברו, למין כף מחוספסת, מיששתי את
הפנים שלי, וחיפשתי את עצמי.

אולי זה סתם חלום רע? אולי מתי והגעתי לגיהינום? אבל אין כאן
אף אחד.. לא יכול להיות שאני כאן לבד..

הנחיריים שלי נעלמו. ציפיתי למוות, ציפיתי לחנק, לשיעול האחרון
שלי.. שאני בטח לא אשמע כי הוא יהיה חלש מדי.

אבל הוא לא הגיע, ואני לא יודעת אם אני שמחה או עצובה, אם
החיים שלי יקרים לי יותר מהכל, ואם החיים האלה הם חיים בכלל..


כמעט ונעלם לי הפה, אבל נשאר שם איזשהו חור שבקושי הצלחתי
להרגיש עם הכף שלי. אם הכל נעלם.. אם כל מה שאהבתי וידעתי כבר
לא כאן.. למה אני נשארתי? מה עם האנשים שאהבתי? ואולי אני בכלל
אנוכית, לרצות שעוד מישהו יהיה איתי בסיוט הזה. אני זוכרת
שבשיעור ביולוגיה למדנו שכשסוכר מתמוסס במים אנחנו כבר לא
רואים אותו, אבל הוא עדיין שם.. אולי הם מסביבי? אולי הם כאן,
ואני רק צריכה לחפש?  
איזו הרגשה נוראה יותר, בדידות או אשמה?

אני מקווה שהם במקום שונה, כל מקום יותר טוב מהמקום הזה.

המים שחורים, שחורים יותר מחטאיהם של כל אלה שהרשיתי לעצמי
לאהוב, וגם אלה שלא.  האוויר מלא באבק, ומהקצת שאני יכולה
לראות בעיניים, אני רואה בקושי רצפה מלאה בחפצים מותכים,
מפוזרים בין חלקי גופות ושברי קיר, ויש שם גם סכין. ביד ימין
אחזתי בסכין, היא חותכת לי את הכף, דם כהה נוזל מהיד אל הרצפה,
בוהק על מה שנראה כמו מסך שבור של מחשב.
נעצתי את הסכין במקום שזכרתי שבו צריך להיות הלב, איפה ששמנו
את היד בטכס יום השואה.
וחיכיתי למוות.

לפני, היו פיגועים. בכל פעם מתו קצת אנשים, זה היה כמו רולטה
רוסית, נותר רק לחשב מתי יגיע תורך ללכת.
אבל מתישהו נהייתי אדישה, כי לי זה לא יקרה, יש יותר מדי אנשים
במקום הזה, יכולתי ללכת לאיבוד ברחוב.. ואנשים אחרים ללכת
לאיבוד בחיים.

ואולי הם ידעו שכבר לא אכפת לנו? אולי הם ידעו, ידעו שזה כבר
לא מרתיע, ושרובנו כבר לא יכולנו לדבר ממילא, אבל עכשיו כולנו
ככה. לכולנו זה כן קרה. בעצם, אולי הם גאלו אותנו?


נותר רק להתחרט על כך שבאנו לכאן, כי קשה להיות ישראלי בניו
יורק.