"מני, תעמוד ליד העץ ואל תזוז במשך שלוש שעות". מני היה בשוק,
הוא לא רצה לעמוד ליד העץ רק כי הוא היה ב-turkey הוא ראה את
הכל מטושטש, המדריך של המוסד גמילה הביט בו ואמר לו "אתה כל כך
עלוב, עלוב פשוט, מתמכר לסם, אבקה לבנה מסריחה". מני התחיל
מגראס, הרי אין כמו גראס ביום שישי עם החברה, ואז מני הכיר
קבוצה אחרת, קבוצה יותר שווה, קבוצה של 'משתמשים', ככה קראו
להם, מני לא חיבב אותם במיוחד אבל הוא ידע שיש להם משהו שיכול
להשכיח ממנו את כל החרא הזה שצף לו במוח.
מני הזריק על הפעם הראשונה, הוא ידע שמלהסניף לא יוצא כלום,
הוא רצה להיות נרקומן, רצה להרגיש מקובל, רצה להיות עם החבורה
של 'המשתמשים'.
היום, בשעה שתיים בצהריים, הוא עומד ליד עץ בשיא החום של יוני
ומנסה להשכיח מעצמו את הרעידות הנוראיות שהיו לו בגלל ההרואין,
אין ספק, נרקומן - הוא היה... רבע שעה כבר עברה.
"מני תעמוד זקוף, אין פה הנחות", המדריך דחף אותו בחוזקה על
הרצפה. "תקום, מני, מהר תקום תראה לי שיש לך כוח". השיטה במוסד
גמילה ההוא שהיה ליד בית שמש היתה להשפיל ולהתגרות במכורים
שהיו במוסד, כדי לחזק אותם.
מני כבר תיכנן בראש איך הוא יתאבד אחרי שהוא יזוז מהעץ הזה,
הוא תכנן לתלות את עצמו, זהו, הוא היה בטוח שזהו שזה פיתרון
מושלם, הוא רצה למות ממנת יתר אבל מאיפה ישיג עכשיו מנה?
עברה חצי שעה, מני כמעט נרדם, הוא לא ישן ארבע לילות, הוא היה
ב-turkey נוראי ועכשיו שזה קצת עובר במקום לישון הוא עומד ליד
עץ מטופש בשתיים וחצי בצהריים.
עברו כבר שעתיים וחצי, מני עמד עם הראש מושען על העץ והרגיש מה
הוא היה מוכן לעשות בשביל עוד מנה אחת של האבקה, רק עוד אחת,
ואחר כך הוא יגמל, ככה הוא אמר לעצמו כל הזמן, הרי הוא לא חשב
שהוא מכור.
"מני, זוז, עברו שלוש שעות, יאללה לך תקיף את כל המוסד שלוש
פעמים בריצה קלה". מני חשב שהוא עומד להתעלף, הוא שיכנע את
עצמו שאחרי הסיבובים הוא יקבל אבקה אבל הוא ידע שהוא לא יקבל
כלום והוא המשיך לרוץ והחליט, חסל סדר האבקה הלבנה.
באותו ערב היתה החדרה למוסד. המוסד התמלא באבקה ובגראס וב"כיף"
ובכל דבר, אחד המכורים הביא.
"פעם אחרונה", אמר מני לעצמו בזמן שמילא את המזרק באבקה.
מני הוסיף אבקה ועוד אבקה ועוד אבקה ועוד אבקה.
מני תקע את המחט בוריד של יד ימין.
ואכן זאת היתה הפעם האחרונה של מני.
הוא לא השתמש אחרי זה.
הוא הפסיק.
הפסיק לנשום...