"מה את רוצה גברת?" שאלתי אותה בעצבנות, עצבנות נוראית ,
נוראית!
"100 גרם פסטרמה רומנית בבקשה" היא ענתה בספק נימוס ספק פחד.
"הנה" אמרתי לה בארסיות והבאתי לידיה את שקית הפסטרמה, היא
הלכה לה ואני סיננתי לעצמי "שתיחנקי, בהמה".
22:00, המשמרת סוף סוף נגמרת, אני מוריד את החלוק המטופש ויוצא
מהסופר לאוטו שלי.
עוד פעם צריך לחכות 10 דקות עד שהגרוטאה תתחמם, "תפעלי, כלבה,
תפעלי!" אני צועק עליה, "תפעלי, לעזאזל, תפעלי" אני צועק עליה
עוד פעם, זה כבר יותר מדי, אני מתמוטט על הרצפה ומייבב לה
"תפעלי, למה את לא יכולה לפעול פעם אחת כמו שצריך, למה?
למה?".
אני נכנס לאוטו ואחרי 15 דקות מתחיל לנסוע.
אין לי כוח לחדשות, אני שם מוזיקה, הסמיתס, ערס רגיש שר טקסטים
מלנכולים, מזכיר לי את עצמי, או את מי שאני רוצה להיות.
האדמה זזה לאט מדי, אז אני מגביר את הקצב שלה, מסתכל על הפסים
הלבנים עוברים במהירות, כבר לא אכפת לי מכלום, לא מהשוטרים, לא
מהגבלת תנועה, לא מאזהרות מטומטמות בגלגל"צ, אני צוחק בפנים
למלאך המוות והוא מגחך אלי בחזרה. אני מוציא את הראש מהחלון
וצועק מילים לא ברורות בשפה שהקדימה את זמנה.
אני נכנס הביתה ורואה את הבלאגן שיש בבית, שיש תמיד בבית, אין
לי כוח או רצון לסדר את כל הזבל הזה, אף פעם לא היה לי, אף פעם
לא יהיה לי, אני צריך להשיג עוזרת בית.
הולך לחדר שלי, מוציא את הבלוק הצהוב ומתחיל לכתוב, כל מה
שעולה, כעס, עצב, הכול, אחרי זה אני מנסה לקרוא את מה שכתבתי
ולא מבין כלום, צריך להצית את הנייר הזה, אחרי 2 דקות הוא כבר
עולה באש, מגיע לו.
הולך לישון, מקווה לשיגרה יותר טובה מחר, מה כבר יכול להיות,
לך תדע, אולי יהיה איזה פיגוע או שוד או משהו כזה בעזרת השם.
בוקר, אני קם לאט, מצחצח שיניים, מסתרק, אין לי כוח לשים בגדים
חדשים, גם ככה צריך ללבוש את החלוק המזעזע ההוא. שותה את הקפה
המזעזע של הבוקר, בסוף הכוס תמיד מוצאת את עצמה מועפת מהחלון,
אני חייב לקנות עוד כוסות, כדורי הרגעה פחות מהנים מלשבור
כוסות.
עוד פעם הרבע שעה המייגעת, המשגעת, כמה שריטות יש על האוטו
בגלל הרבע שעה הזאת, כמה חלונות מנופצים יש באוטו בגלל הרבע
שעה זאת, כמה טירוף יוצא ברבע שעה הזאת, אבל אני לא מטורף,
אפילו זה לא, פיוז קצר זה עדיין לא מקור לטירוף, כמה חבל.
אני נכנס לסופר, מסתכל על האנשים, אישה ונער בן 13 מסתכלים עלי
במבט מוזר, להוציא את הסכין או לא להוציא את הסכין? אם יש משהו
שאני שונא זה נערים כאלה, בוגרים מדי בשביל לחשוב, צעירים מדי
בשביל להרגיש, ועם תחושת עליונות מזעזעת, אבל תמיד כשאני מוציא
את הסכין הם נראים כל כך מפוחדים וחסרי ישע, לא משנה, אין לי
כוח לגרום מהומות היום.
אני נכנס למקום שלי מאחורי דלפק הנקניקים בסופר, ליד אינגריד
שלא ברור אם היא בת 40 או 70, רוסית מסריחה כזאת, ועמי שמשחק
אותה סטודנט מסכן שרק עובד בעבודה עלובה כזאת באופן זמני, אבל
עוד 10 שנים הוא בטח יגמור כמוני.
במשך היום, כמו כל יום, עוברת לה תהלוכת הקרקס של הטיפוסים
הישראלים המגוונים והמזעזעים להחריד, החל בנערים האלה שאני כל
כך שונא, דרך אנשי היי טק שאפתנים שתמיד ממהרים, וכלה בזקנות
רטנוניות וקטנוניות.
"כן מה בשבילך אדוני?" אני שואל, "תביא לי סלאמי, רגיל, לא
משהו מיוחד", "בסדר" אני עונה לו, ומביא לו את הנקניק שבדרך
כלל קונים בשביל הכלבים, שילמד לומר מה הוא רוצה ולא לשחק איתי
משחקים מטופשים, "הנה" אני אומר לו, "תראה, ביקשתי משהו רגיל
אבל לא עד כדי כך עלוב, תפעיל קצת את הראש שלך, ותמהר קצת אם
אפשר" , יופי, כל הסטיגמות של הישראלי המטופח-מנופח-מתנשא
במשפט אחד, אני לא יכול יותר, "אם אתה כל כך חכם אולי תבוא כאן
ותיקח בעצמך, הא? מה אתה אומר? שירות עצמי! חתיכת נבלה!" אני
צועק עליו, מאחוריו באה אישה בת 40 בערך לעזרתו, "איך אתה מדבר
אליו? איך אתה מעז? חוצפה שאנשים צריכים לסבול יחס כזה מעובדים
זוטרים בסופר!" , "זוטר?" אני עונה לה, "זוטר? חתיכת כלבה! אני
יותר מוכשר ממה שאת אי פעם תהיי, יותר מבריק, יותר גאון, יותר
תיאטרלי אמנם אבל עדיין יותר טוב ממך! מי את שתקראי לי זוטר?
הא? למה אני , כן , א נ י, צריך לסבול יחס כזה ממכם?" אני צועק
עליה, עכשיו כבר שאר האנשים שמסביב לדוכן באים וצועקים, עם
פרצופים זועמים ותנועות ידים נמרצות, המנהל, שהסתכל על הנעשה,
בא ישר למקום, "אני מצטער מאוד, אתם חייבים לסלוח לו, הוא חדש
פה, הוא קצת לא מאוזן אם אתם מבינים למה אני מתכוון..." הוא
אומר להם, מסתובב אלי ויורה שתי מילים : "אתה מפוטר!" , אני
יוצא מהמקום בסערה, נכנס אל האוטו, ונמאס לי, פשוט נמאס לי,
נמאס לי מהעבודה הדפוקה בסופר, נמאס לי מהאנשים הדפוקים שאני
צריך להתמודד איתם כל יום, נמאס מהחיים חסרי המשמעות שלי,
ונמאס מהאוטו הדפוק הזה שלא יכול להתניע כמו שצריך.
אני יוצא מהאוטו ונותן צרחה אחת, אבל איזו צרחה, צרחה אחת
בריאה, משחררת, מכל הלב, מעומק הגרון אל חלל האוויר הפתוח, ככה
אני צורח לי, ומרגיש את הכל יוצא, כל האנשים מסתכלים אבל הם גם
ככה דמויות תפאורה שוליות בהצגת החיים שלי, הפצצה התפוצצה,
זהו, אחרי כל כך הרבה זמן.
אני נשכב קצת על הרצפה, ולאט לאט חוזר לאוטו, האוטו כבר מתניע,
אני חוזר הביתה ושומע קצת מוסיקה, להירגע.
יום אחר כך אני חוזר אל הסופר ואומר למנהל "תראה, אני מצטער על
מה שקרה, באמת, זה לא בשליטתי, זה הרבה לחצים שהופעלו עלי בזמן
האחרון, הייתי חייב להשתחרר, בבקשה, תן לי לחזור, אני בסדר
עכשיו" , המנהל עונה לי "הפצצה התפוצצה אה?" , "כן" אני עונה
לו, "זה לא יקרה שוב" אני מוסיף. "טוב" הוא אומר, "אבל זה על
תנאי, תיזהר!", "בסדר" אני עונה לו, "זה לא יקרה יותר" אני
אומר וניגש לעמדה שלי, ליד הנקניקים, להיות שם כל יום, לחזור
אל האוטו שלי כל יום, לחכות רבע שעה כל יום, לחזור אל הדירה
המסריחה שלי כל יום, לחיות את החיים האלה שלי כל יום.
עד הפיצוץ הבא.