השעה שבע שלושים ושמונה בדיוק, אני יוצא מהבית, מנשק את אמא,
מנופף שלום לאחותי ולאחי, לוקח את הסנדוויץ' והתפוח בשקית
הנייר החומה שאמא שלי ארזה ויוצא מהבית. האוטובוס הצהוב יוצא
בדיוק כשאני יוצא מפתח הבית,אפילו לא שמתי לב שבישראל אין כאלה
אוטובוסים, והנהג הזקן והנחמד פותח את הדלת ואומר ,"מיכאל,בוקר
טוב".

אנחנו נוסעים בדרך וכולם יושבים בזוגות על הכסאות באוטובוס
ואין אף כיסא פנוי אבל גם אף אחד לא עומד. כולם שרים שירי
אוטובוס אמריקאיים ורק כשנגמרים השירים והבית האחרון של "לדוד
משה הייתה חווה" כבר נגמר הגענו לבי"ס. נכנסתי וכל בנאדם שעבר
ליידי כשהלכתי במסדרון אמר לי בוקר טוב.
שמתי לב שהיו לוקרים לייד כל הקירות ושהם גם לא היו שם אתמול,
ואז נכנסתי לשיעור לשון שם המורה שילהבה אותנו ולמרות שבהתחלה
שנאנו אותה, בסוף השיעור היא היית מאוד אהובה והפכה אותנו
לתלמידים מצטיינים. בשיעור מדעים הילד החדש, סטיב משהו, עוד
פעם פוצץ את המעבדה, ממש קטע קומי.

בהפסקה הגדולה דיברתי עם החבר הכי טוב שלי, שנדמה שכל יום יש
לו בעייה חדשה, נתתי לו נאום ארוך ומשכנע על "אמצעי בטיחות"
ועל זה שצריך לעשות "את זה" רק עם מישהו שאוהבים וגם זה רק
לאחר החתונה. מעניין שדווקא אני הייתי הייתי אומר דבר כזה,
אפשר לחשוב שכתבתי את הנאום מראש.

אחרי בי"ס, שנדמה שכל שאר השיעורים לקחו פחות מדקה, הלכתי
למשחק הפוטבול של הנבחרת הבית ספרית נגד היריב הנצחי שלנו.
הקוורטרבק זרק את הכדור עקום אבל הרסיבר עדיין תפס את הכדור,
רץ לN-zone והבקיע טאצ'דאון, שמחתי כמו כולם אבל זה עדיין נראה
לי קצת זר.

בקפיטריה ביום הבא שפכתי חלב על הבריון הבית-ספרי שלנו, הוא
אמר שהוא יכסח לי את הצורה היום אחרי ב"ס, בשעה שלוש, בסמטה.
חשבתי לברוח כי בתוכי הייתי בטוח שמשהו רע הולך לקרות אבל
בהפסקה של 12 הידידה הכי טובה שלי שבריונים הם בעצם פחדנים
מבפנים ושאם עומדים מולם אז הם נוסגים, היא גם הזכירה לי שיש
לי חגורה חומה בקראטה, הבטחון העצמי שלי עלה פלאים.

בדקה לשלוש עמדתי בסמטה מחוץ לבית הספר וחיכיתי לו, הוא בא
בדיוק בזמן ולבד, "אז הופעת, נמושה",הוא אמר. לא נתתי לדבריו
להפחיד אותי, "אתה סתם פחדן עלוב", השבתי לו בתקווה שהוא יבין
שאני לא נמושה ומוכן להתייצב נגדו, "מה אמרת?? אתה קורא לי
פחדן? זהו,אתה מת!", לא לקחתי את האיום שלו ברצינות, מה פתאום,
חשבתי, אנשים מתים רק בחדשות, "יש לי חגורה חומה בקראטה ואני
יכול למחוץ אותך!", אמרתי וחשבתי שאולי סוף סוף הוא יבין את
הרמז. הוא שלח יד לכיסו ושלף אקדח. בזמן שנצמדי אל הקיר בפחד,
"אתה לא תירה בי,פחדן" אמרתי בתקווה שזה יתגשם.

וכששכבתי מדמם על הרצפה, בדבר האחרון ששמעתי היה אותו אומר,
"החיים הם לא סדרת טלוויזיה, חבל שלא קלטת את זה", ובראשי רק
חשבתי, "אז זה מוסר ההשכל של הפרק"