ואז הרמת את הראש, וראית אותה.
מלאך שירד משמימה, קטן ושברירי כל-כך,
עם עיניים כחולות כמו הים, שאפשר לטבוע בהן באי תשומת לב
רגעית.

אבל ידעת...
ידעת שהאישיות שלך, המציקה הזו, הכלבה הזו!, לא תיתן לך
לעשות כלום עם זה.. תמיד היו (ויהיו) לכן ריבים, רק מכות,
חתכים ושריטות, אבל היא לא השתנתה.. לא האישיות הזו.. נשארה
אותו דבר, רק עם עוד צלקת מהריב הקודם.

אז סבלת בשקט..
הסתכלת, השתוקקת, חלמת, פינטזת!
אבל-לא, לא עשית כלום..
זה מצחיק.. עם כל המוטויים שאת מפזרת מסביב, עם כל העצות שאת
נותנת לכולם.. לא, לא את..

ולמה בעצם לא? אז מה הכי גרוע שיקרה? ו-אם הוא כבר יקרה-אז
מה??
לפחות ידעת שניסית.. נכון נכשלת, אבל ניסית! ואז לא כל החיים
שלך תחיי בתהיות של "מה אם?" ו"איך?" ו"למה?".. ואולי בכלל
תצליחי?! טוב, את יודעת שלא, אבל לפחות ניסית.

אבל עכשיו.. עכשיו.. כל מה שנשאר זה להמשיך לחלום, ולפנטז
עד שהמלאך הבא יגיע... ואז..
הכל מהתחלה.. המבט, השקיקה, הריבים ובסוף...


...הצלקות.