פרק א'-משפחת בר
בכפר קטן, סמוך לעיר הגדולה גרה משפחה קטנה, משפחת בר.
האבא מיקי היה לוחם אמיץ וחזק ושירת בצבא, הוא נלחם במלחמות
קשות,שרק אנשים כמוהו,בעלי כוח יכלו לשרוד בהן.
וכשהאבא היה יוצא למלחמות,היה על האמא להישאר בבית ולטפל
במרי,בתם.
מרי דמתה כל כך לאמה,וכשהייתה בת שנה החליטו הוריה לשנות את
שמה למרי על שם אמה, מריה.
הוריה של מריה בר חיו בעיר הגדולה. הייתה להם חווה,ובה היו
הרבה חיות בר ומרעה.
כולם אהבו את הוריה של מריה . הם היו אנשים טובים ונדיבים. הם
אהבו מאוד את נכדתם, מרי,ולעיתים קרובות היו באים לבקרה.
פרק ב'- חורבן הלובים
במדינה הסמוכה חיו הלובים. אף אחד מהאנשים שחיו בכפר,בעיר
ובשאר המדינות לא אהב אותם.
הם היו רעים וקשי-לב. חלומם היה להשתלט על כל העולם.
אנשי העיר והכפר ידעו, שיום אחד הם עלולים להגיע למדינתם ולסלק
את כל האנשים.
הזמן חלף, ואנשים רבים מהעיר הגדולה ברחו, מפני שהלובים החלו
להשתלט עליה. הם זרעו הרס בעיר הגדולה, ולא היה ניתן לעצור
אותם בשום אופן.
הם שרפו את כל בתי-הספר,הרסו את גני-השעשועים, את הספריות, את
בתי-הקולנוע וכל מה שנקרה בדרכם.
אנשי המדינה ידעו שעומדת בקרוב לפרוץ מלחמה קשה בין הלובים
לבינם,ולכן התגייסו כל הגברים מהעיר ומהכפר להגן על משפחותיהם
היקרות.
כמובן,שגם אביה של מרי התגייס.
כולם חששו שהמלחמה תשפוך הרבה דמים, אך לא הייתה ברירה, הגברים
היו חייבים להגן על משפחותיהם מפני הלובים, ולסלקם מהמדינה.
"כל מה שנשאר עוד לעשות זה לחכות לפרוץ המלחמה,ואז נתקוף", כך
אמר מיקי למריה כאשר ישבו לאכול ארוחת-בוקר. מיקי ידע שבעקבות
המלחמה לא יוכל לראות הרבה זמן את מרי, בתו הקטנה. אך ידע שלא
תשכח אותו, גם אם היא בת ארבע.
לאחר שבועיים החלו הלובים להרוס את בתיהם של אנשי העיר.
מריה,אמה של מרי,דאגה להוריה שגרו בעיר. אך הוריה של מריה מצאו
מסתור באחד הבתים המוסתרים. אך למרבה הצער, לא הספיקו הוריה של
מריה להעביר את כל חיות החווה שלהם, ולכן חלקם נתפסו או הומתו
בידי הלובים.
פרק ג'-הדרך לבית המסתור
ערב אחד ניגש מיקי למריה, אשתו, ואמר לה:
" היות והלובים בעיר, יש סיכוי שיגיעו עד לכפרנו. לכן, מוטב
שאת ומרי תעברו בזהירות למקום
המסתור של הורייך, שם בטוח".
-"ומה יהיה עליך?",שאלה.
-"את יודעת,המלחמה עומדת לפרוץ בקרוב,ואני מוכרח להישאר כאן
למקרה שהלובים יגיעו הנה".
-"לא נראה לי שהמלחמה תהיה קלה, מיקי. אולי מוטב שלא תצא
למלחמה?".
-"אין לך ממה לדאוג,עברתי מלחמות קשות, ואין סיכוי שלא אעבור
גם את זאת".
-"טוב, אני מסכימה לעבור עם מרי לגור אצל הורי, אבל לא אהיה
שלווה. יהיה עליך לשמור טוב על עצמך".
-"הכל יהיה בסדר, מחר תעזבי עם מרי לבית המסתור שהורייך
מצאו".
ובבוקר, אכן עזבה מריה עם מרי.
היא פחדה שבדרכה לא יפגוש אותה לובי, ולכן החליטה להתחפש
ללובית.
וכך, עם התחפושת על מריה,עברו שתיהן את היער המפריד בין העיר
לכפר.
אך זה לא היה סוף דרכן, היה עליהן גם לעבור בתוך העיר עצמה,
שכן מאחורי העיר נמצא היער בו מתחבאים הוריה של מריה.
לפתע, בעוד שתיהן מהלכות, רואה מריה איש זר לבוש מדים.
מיד ידעה מריה שזהו לובי. היא כל-כך פחדה ולבה החל לדפוק
בחוזקה. היא פחדה שמא ידבר איתה הלובי, הרי הלובים מדברים
ערבית, והיא יודעת רק כמה מילים בערבית.
הלובי התקרב והסתכל עליהן בחשדנות. או אז, נזכרה מריה איך
אומרים שלום בערבית.
הלובי נעצר וסימן גם למריה לעצור. לבה של מריה הלם בחוזקה.
"מרחבא",אמר הלובי,ומריה ענתה לו "מרחבתיין אהלן וסאהלן".
הלובי חייך והמשיך בדרכו.
מריה ראתה שהלובי הלך לכיוון כפרה. אט אט החלו כל הלובים ללכת
בעקבותיו,כשהם צועקים בערבית מלחמה, מלחמה. מריה הבינה מה הם
אמרו ונבהלה, היא נשאה את מרי על כתפיה והחלה לרוץ לכיוון היער
שמאחורי העיר.
אחרי חצי שעה שמעה קולות ירי וידעה שהמלחמה החלה. היא רצתה
לפרוץ בבכי, אך ידעה שאם תבכה גם מרי תבכה.
מרחוק כבר ראתה את בית המסתור שמצאו הוריה. היא רצה מהר לכיוון
הבית ודפקה בדלת, אך אף אחד לא פתח לה.
מריה נזכרה שלא אמרה להם שהיא באה ולכן, הם סברו שהיא לובי.
מריה דפקה שוב בדלת ואמרה: "אמא, אבא פתחו לי את הדלת, זו
מריה".
לבסוף פתחו הוריה של מריה את הדלת, ומריה סיפרה להם על המלחמה
שהחלה כעת.
פרק ד'-המלחמה
כן, המלחמה החלה. ואת זה יכלו לראות מרי,מריה והוריה מבעד
לחלון ביתם המוסתר ביער.
הבית היה גדול. היו בו שישה חדרים ואפילו עליית גג. מעליית
הגג, יכלו לראות בני הבית המוסתר את המלחמה המחרידה.
הלובים הרגו הרבה אנשים,הם היו חזקים ובנוסף לכך היה להם צבא
גדול.
בינתיים, בבית המוסתר ישבו כולם לאכול. מריה לא אכלה, לא היה
לה תאבון, היא כל הזמן חשבה על מיקי.
לעומת זאת מרי לא הבינה דבר, היא הייתה בסך הכל בת חמש. כולם
בבית בכו,דאגו ורק היא,מרי הקטנה, לא הבינה דבר.
למריה היה קשה עם המלחמה. היא לא יכלה לשבת בבית ולראות את
הדברים המזעזעים הללו. לכן היא החליטה להתחפש ללובי ולצאת לשדה
הקרב, שם יש הרבה פצועים,ולטפל בהם.
הוריה של מריה חשבו שזה רעיון מסוכן, אך מריה אמרה להם שהיא
מוכנה להסתכן, כי אם היא רוצה שהמלחמה תיגמר,עליה לסכן את
עצמה.
"תשמרו היטב על מרי ", אמרה מריה להוריה.
מריה ידעה שזה עומד להיות מסוכן ולכן, תכננה את הפעולה מראש.
"קודם יהיה עלי למצוא מדים של חייל לובי".
מריה יצאה מהבית כשהיא לבושה בבגדים של גבר. והנה, ליד היער
ראתה מריה גופה מוטלת, לבושה במדים של לובי. היא תהתה מה עשה
שם ומי הרג אותו. אבל בלי לבזבז זמן פשטה את המדים מעליו, לבשה
אותם ואספה את שערה. וכך, עם התחפושת לא יכלו לזהות אותה בכלל,
והיא נראתה בדיוק כמו חייל אמיתי. אך לא הייתה לה שום כוונה
להילחם, רק למצוא פצועים ולרפא אותם.
היא ידעה שהם יצטרכו מקום בו יוכלו לנוח, ומיד נדבה את בית
המסתור.
לפני שיצאה מריה את הבית, הצטיידה בתיק עזרה ראשונה. עכשיו,
היה עליה לחפש פצועים.
היא הגיעה לעיר, ושם ראתה אנשים מוטלים על הרצפה. היא ניגשה
אליהם ובדקה אם הם לובים. אם הם היו לובים, היא לא הייתה מטפלת
בהם.
לפתע, ראתה אדם מוכר שרוי על הרצפה. היא התקרבה אליו ובחנה
אותו מקרוב.
ואז,גילתה שזהו שכנה מהכפר, גם הוא התגייס לעזרה ונפצע. פתאום,
שמעה קולות,מהר לקחה את שכנה וברחה איתו להתחבא מאחורי
השיחים, שם טיפלה בו וחבשה את פצעיו.
הקולות ששמעה, היו חיילים לובים. מריה התקרבה לעברם והם בחנו
אותה בחשדנות.לבסוף, שאלה את אחד החיילים בערבית מה קורה, והוא
אמר לה שהמלחמה נגמרה.
לאחר מכן,הבחינה מריה בעוד דמויות, הם לא היו חיילים לובים, הם
לא לבשו מדים. מיד הבינה מריה שאלו הם השבויים, היו רבים כאלה.
פרק ה'-אבא שבוי
מריה חזרה הביתה ובישרה להוריה שהמלחמה נגמרה.
"אני בטוחה שמיקי ניצל, רק צריך לחכות לבואו", אמרה מריה
להוריה.
מאוחר יותר באותו היום, ניגשה מרי אל מריה ושאלה אותה:
"אמא, איפה אבא? מתי הוא כבר יבוא? אני מתגעגעת אליו".
"פשוט צריך לחכות,הוא כבר יבוא, את תראי",אמרה מריה.
למחרת, הגיע העיתון היומי,ובו היה כתוב על המלחמה. מריה החלה
לקרוא,ולפתע ראתה כותרת.היא החלה לקרוא את הכתבה.
השבויים:
אתמול, לאחר המלחמה עם הלובים, לקחו הלובים כבני ערובה את אלה
ששרדו. את שמותיהם עדיין לא קיבלנו, מלבד שם אחד.
מיקי בר. אך כשיגיעו עוד שמות, מיד נפרסמם.
מריה קראה את הכתבה, ופשוט לא האמינה למראה עיניה, מיקי שבוי
בידי הלובים, היא פשוט לא האמינה.
מיד לאחר שקראה, סיפרה זאת להוריה. כולם ישבו בסלון ובכו.מריה
ידעה,שאף אחד לא השתחרר מידי הלובים אף פעם. היא פשוט לא ידעה
מה לעשות.
מהר מאוד עבר הזמן, מיקי עוד לא חזר ולמרי כבר חגגו שבע. ככל
שעבר הזמן מרי התגעגעה יותר לאביה. כל לילה ניגשה לאמה ושאלה
אותה,מתי אביה ישוב ומריה ענתה לה, שהיא כבר לא חושבת שהוא
יחזור, כי אף אחד עדיין לא השתחרר מידי הלובים.
מרי החלה לבכות, היא כל כך התגעגעה לאביה, ורצתה כבר לראותו.
עוד חצי שנה עברה, ומרי כבר הייתה בת שבע וחצי.
כולם כבר כמעט איבדו תיקווה,הם לא חשבו שמיקי יחזור.
אבל יום אחד, ניגשה מרי לאמה ואמרה לה:
"אמא, נכון שאני גדולה?"
-"נכון, עוד כמה חודשים את תהיה בת שמונה".
-"אז אמא, אם אני גדולה, למה שלא תתני לי ללכת לחפש את אבא?"
-"אוי מרי, את לא יכולה ללכת לבדך לחפש את אבא, זה מסוכן
מדי".
-"אז למה שלא נלך שתינו?"
"אמא, את הרי יודעת שאם אבא היה שומע אותי,הוא היה מאוד גאה
בי. אבא הוא בן אדם שלא מוותר, ואת יודעת את זה. אם את רוצה
שאבא יחזור הביתה, את צריכה להתאמץ".
-"מרי, אני יודעת כמה שאת מתגעגעת לאבא, אבל המסע הזה אינו
בשבילך".
-"אמא, אם לא נלך לשחרר אותו, הוא בחיים לא ייצא משם, רק אם
נשלם ללובים, אבל זה גם כן בלתי אפשרי, מכיוון שהם ירצו סכום
גדול בשביל שבוי, ואנו לא נוכל לעמוד בזה. לכן, ללכת לשחרר
אותו זו האפשרות היחידה שנותרה לנו".
מריה החליטה לשקול את מה שאמרה לה מרי, בתה.
פרק ו'-מסע החיפוש מתחיל
כן, מריה חשבה על מה שאמרה לה מרי, בתה, והחליטה שאולי כדאי
באמת ללכת לחפש את מיקי. מריה סיפרה על ההחלטה להוריה, והם
חשבו שזה מסוכן שמרי תצטרף, אך מריה אמרה להם,שגם אם מרי תיתפס
לא יאונה לה כל רע, מאחר שהיא רק ילדה. וחוץ מזה,אין להם ממה
לדאוג מכיוון שמרי למדה בבית הספר ערבית,והיא תדע איך לדבר
איתם. מריה סיפרה למרי על החלטתה ללכת ולהציל את מיקי, ומרי
שמחה מאוד.
-"אז מתי נתחיל בחיפושים אמא?"
-"טוב,מחר נצא מוקדם בבוקר, עדיין יש לנו דברים לארגן".
-"כמו מה, אמא?"
-"כמו אוהל וכמות גדולה של אוכל".
מריה ידעה שאין חנויות בעיר, ולכן לא היה לה מהיכן לקנות את
הכל. לכן, היא החליטה שעליה לחזור לביתה שבכפר ולקחת את הציוד
הדרוש לה.
כשהגיעה לכפרה, ראתה מראות מזעזעים. העצים היו כרותים,
פנסי-הרחוב נשברו וחלק מהבתים נהרסו כליל.
מהר מאוד ובזהירות, הגיעה מריה לביתה. הבית מבחוץ הושחת, אך
מבפנים הוא לא נפגע כלל. מריה ידעה,שבזמן המלחמה מיקי היה ליד
הבית ושמר שלא יהרסו או יפגעו בו.
מאוחר יותר, כשמריה חזרה לבית המסתור היא ארגנה את מרי למחר
בבוקר. בגדים ואוכל.היה צריך לשים הכל בתיק גדול, אבל לא יותר
מדי כדי שמריה תוכל לסחוב אותו על גבה.
הגיע הבוקר, מריה העירה את מרי מוקדם. שתיהן קמו,התארגנו,
התלבשו,אכלו ויצאו לדרכן.
מריה ומרי כמובן היו צריכות להתחפש ללוביות, כדי שלא יתפסו
אותן.
הן החלו את מסען,אך קודם לכן היה עליהן לצאת ממדינתם. אך זה לא
היה פשוט כלל ועקר, הן היו צריכות לחצות את הגבול הלובי. אך גם
מריה, כמו מיקי, ידעה להסתדר והיתה לה תכנית. אם היו שואלים
אותה הלובים מה היא עשתה במדינה הסמוכה, היא היתה אומרת שהיא
התעכבה, כי הילדה נפצעה קשה והיה עליה לחכות עד אשר תחלים.
ובינתיים נגמרה המלחמה, אך היא לא יכלה לעזוב.
בינתיים,עשו את דרכן הגברות אל מחוץ למדינה. מרחוק, ראתה מריה
משהו גדול, ככל שהתקרבה ראתה אותו ברור יותר, זה היה שלט, ובו
היה כתוב:
אזור הלובים, מי שאינו לובי וייתפס, עונשו יהיה כבד!
מריה קראה את השלט,וידעה שאין לה ממה לדאוג מכיוון, ששתיהן היו
מחופשות היטב, ולא היה סיכוי שיגלו אותן.
הן נכנסו אל המדינה. מריה החלה להתעייף, החום הכבד הטיש אותה
והיא הייתה מוכרחה לנוח.
"אמא, אמא תראי, יש כאן איש לובי, מה נעשה?" מריה לא שמה לב
לכך,ומיד החליטה לשנות את דרכה.
היא ראתה את הבונקר של החיילים הלובים, והחליטה שעליה לעבור
מאחוריו בשקט רב.
היא הסבירה למרי את תוכניתה, ואמרה לה שעליה לשמור על שקט
מוחלט. שתיהן עברו מאחורי הבונקר מבלי להוציא הגה.
"טוב, אנחנו בתוך מדינתם של הלובים עכשיו, עלינו לשמור על
שקט." אמרה מריה למרי.
פרק ז'-ביקור שבויים
מריה ומרי הגיעו לשוק הלובים. מרחוק ראתה לוח מודעות, וחשבה
שכדאי להתעדכן קצת.
הן התקרבו אל הלוח, ומריה החלה לקרוא בשלט הגדול שהיה שם.
בשלט היה רשום:
"חדש, בזה היום נפתח סיור שבויים.
לובים יקרים,הנכם מוזמנים לראות את שבויי המלחמה. בואו
בהמוניכם לראות את הסיור המרשים. הסיור יתקיים ביום שני בשעה
שבע בערב".
מריה קראה את השלט והחליטה שעליה ללכת לסיור הזה. "ודאי מיקי
יהיה שם,חשבה לעצמה".
השעה הייתה חמש,ומריה החליטה למצוא מקום שבו תוכל להקים את
האוהל.
היא מצאה מקום מאחורי בית גדול, שבחושך אין סיכוי שימצאו
אותן.
היא החלה לבנות את האוהל, וכשסיימה כבר היה שש וחצי.
היא אמרה למרי שתאכל, וכשתגמור יילכו שתיהן לסיור השבויים.
מרי סיימה והן החלו ללכת. כשהגיעו למקום, הוא היה מלא באנשים.
אט אט נכנסו כל האנשים לתוך המבצר. זה היה ביקור פרטי, כל אחד
נכנס הסתכל על השבויים ויצא.
הגיע תורם של מריה ומרי, הן נכנסו והחלו להסתכל על השבויים.
מריה זיהתה פרצופים, אך לא יכלה לדבר עמם.
לפתע, ראתה מרי איש מוכר, היא אמרה למריה בשקט:
"אמא, תראי יש כאן איש ממש מוכר".
מריה הסתכלה עליו וראתה שהוא באמת מוכר לה. לפתע זיהתה אותו,
זה היה מיקי, הוא שכב על מיטתו הקטנה. מריה חשבה שעליה לפעול
מהר. היא החלה לקרוא לו.
"מיקי, מיקי, זאת אני מריה". מיקי סובב את ראשו, אך לא זיהה
אותה בגלל התחפושת.
" אבא, זאת אני מרי בתך, אבא בבקשה הסתכל". הוא שוב סובב את
הראש, אבל הפעם קם ממיטתו. הוא התקרב אל מרי. והיא הושיטה לו
את ידה מעבר לסורגים. הוא הסתכל עליה ואז נתן לה נשיקה.
"הייתי בטוח שתבואו לחפש אותי, ידעתי שלא תאכזבו אותי".
אז קם,וחיבק את מריה.
"אבל איך נוציא אותך מכאן אבא?"
"אל תדאגו,יש לי רעיון".
הוא סיפר למריה את רעיונו והיא אמרה שתבצע אותו.
מריה נשאה את מרי על כתפיה והחלה לרוץ. היא רצה לכיוון השוטר
שהיה בכניסה, ואמרה לו בעברית:
"עליך לשחרר את בעלי".
השוטר לא הבין מה היא אומרת, לכן, החליט להביא מתרגם.
מריה המשיכה.
"עליך לשחרר את בעלי הנמצא בכלא."
השוטר שאל:
"ואיך הוא הגיע לשם?"
"לפני המלחמה, עלתה משפחתי למדינה השכנה. כשהחלה המלחמה בעלי
נלחם בה, ובסופה, לקחו אותו בשבי. אבל עליכם לשחררו, מכיוון
שאנחנו לובים".
מרי אמרה לאיש:
"המון זמן חיכינו לשובו, אך הוא לא בא". היא החלה לבכות.
מריה הסתכלה על פניו של השוטר, וחשבה שקנתה אותו בסיפורה.
השוטר אמר:
"טוב, אני אדבר על כך עם נשיא הלובים ונחליט מה לעשות
בנידון".
"תודה", אמרה מריה.
למחרת, קמה מריה ומהר התארגנה. היא לקחה את מרי, ויחד הלכו אל
השוטר שדיברו איתו אתמול.
השוטר עמד שם ודיבר עם השומר של השבויים.
מריה ניגשה אליו ואמרה לו שלום. הוא זיהה אותה ואמר גם לה
שלום. אחר כך דיבר איתה בקשר למיקי (בעזרת מתרגומן).
"בעלך יהיה בסדר, אנו צריכים לעשות בדיקות אחרונות, ובעוד כמה
ימים נוכל לשחררו."
-"תודה רבה לך, אינך יודע כמה סבל זה גרם לי ולביתי". היא לא
הפסיקה לבכות כאשר שמעה שהלובים תפשו את אביה".
-"אתן יכולות להיכנס ולבקר אותו".
מיקי שכב על מיטתו, מריה קראה לו, וסיפרה לו את החדשות
הטובות.
מריה כל כך רצתה לחבקו, אך מי יכול לחבק כשסורגים עוצרים
בעדך?
מיקי שאל את מריה,היכן הן מסתתרות. והיא אמרה לו, שהן מסתתרות
מאחורי בית גדול, בתוך אוהל קטן. מיקי סיפר למריה שכל חבריו
השבויים מחליטים גם כן לברוח, ולהציל את נפשם.
באותו היום, באו לשחרר את מיקי. הוא הרגיש נהדר,חופשי ואמיץ.
הוא יצא מבית הכלא וחיפש בית גדול ואוהל.
הוא הלך והלך, אך לא ראה שום בית גדול, הוא לא תיאר לעצמו שהן
ימצאו מקום מסתור כל כך קרוב לגבול. אך הוא המשיך ללכת, בלי
לוותר, עד שמצא בית גדול עם ארבע קומות והמון חלונות.
מסביב לבית היו חולות, והכל היה שומם. לפתע, ראה אוהל קטן. הוא
התקרב אל האוהל וצעק:
"מריה, מרי, זה אני מיקי". מריה יצאה החוצה וראתה את מיקי על
הרצפה. הוא כל כך התעייף מהחיפוש,כאילו הלך אל מעבר לערים בכדי
למצוא אוהל קטן שבו נמצאת משפחתו.
מריה,אשתו, ומרי, ביתו.
יחד, חזרה המשפחה אל מדינתם הקטנה. בדרך הביתה,כאשר עברו את
הגבול, נתנה מריה למיקי חיבוק ולחשה לו באוזן:
"יצאנו למסע החיפושים אחריך, מעבר לערים".
ומיקי אמר:
"כן, מעבר לערים,כי משפחתי חשובה לי מכל". |
