הוונוס של האופטימיות
היא האחרונה. האחרונה לעונה זו.
פעם אחת ניתקלו בה עיני, בזו עם הפרחים.
היא עמדה שם, בקרן של רחוב, שעת ערב מוקדמת.
בקושי הצלחתי לראות אותה.. ממש.
ניסיתי שוב ושוב להביט אל פניה, מכווץ עיניים.
ואז ראיתי אותה. קודם את החיוך. אחר כך את העיניים.
והיא כל כך זהרה. כל כך סינוורה.
אותי.
ניסיתי לגלגל איתה סיפור.
בסוף, הסיפור גילגל אותי.
וכל מה שנשאר זה חיוך, מבט ו... פרחים.
לפעמים, או שאולי תמיד,
אנחנו צריכים וונוס כזו.
שתהיה שם.
תמיד.
לא תמיד זה צריך להיות סוף עצוב.
"ארי ודרצ'י"
אקריליק על קנווס
200x150cm.