הריח שיגע אותה. הכאב היה בלתי נסבל. כל הגוף שלה עיקצץ בנועם
שגבל בשיגעון. הרגליים שלה כאבו והעיניים שלה היו כבדות. היא
לא הצליחה לישון כבר 4 חודשים.
אמצע הלילה. היא מצידה לא מסוגלת לבצע יותר מדי פעולות - רק
לשאוף מהסיגריה ולהוציא את העשן בצורות שנראו לה עמומות ולא
יפות. אפילו הטבעות המוצלחות שלה לא הרשימו אותה.
החדר היה חשוך לחלוטין מלבד האור שקצה הסיגריה הפיק. גם האור
הזה יכבה מתישהו, חשבה לעצמה.
הריח העבש והמלוכלך הזכיר לה את בית החולים. כן, בית החולים
הוא סטרילי, אבל ההרגשה של מזוהמת שאין כדוגמתה. מי יודע -
חשבה - אולי ההארה באה מבפנים.
בבית החולים היה לה כאב ראש באופן קבוע. אבל היא היתה חייבת
להיות שם. החבר הכי טוב שלה - יובל - בלע שתי קופסאות שלמות של
כדורי שינה. היא רצתה לבקר אותו ולצעוק עליו ולחבק אותו ולצרוח
עליו ולשנוא אותו ולאהוב אותו. כל רגשותיה התקהו לנוכח
הסטריליות הלבנה והמלאכותית של המקום.
הרופא ניגש אליה בחיוך לבן מסביר פנים שדחה אותה וריגש אותה
באופן מפתיע.
"חדר 13, להביא לך משהו לשתות? את נראית חיוורת."
מתי אנשים יבינו שאני פשוט לבנה מאוד? לעולם לא כנראה.
היא נכנסת לחדר, העיפוש הקיף אותה כרגע. חדר של שלושה אנשים.
זקנה חביבה ומתוקה בעלת שיער פלטינה מפורק שכבה על מיטה אחת.
על השניה שכבה ילדה בת 13 בערך, מתוקה למראה, קירחת. כנראה
סרטן. כדי להגיע ליובל היא היתה צריכה לחצות את החדר, להגיע
למיטה האחרונה, להביט בו. כל כך כאב לה לראות אותו שוכב שם
במין חוסר אונים. האדם היחיד שאהבה בגלל הכוח שלו התגלה כאדם
חלש ונתון להשפעות. השפעות לא טובות, מסתבר.
"אתה עוד חי." היא אמרה ביבושת.
"לא רק חי מותק, חי ועצוב, ואפילו בועט." הוא הרים לה בעיטה
בתחת במחווה תינוקית במיוחד.
היא התיישבה לצד המיטה, מלטפת את התלתלים השחורים שנפלו על
מצחו. הוא אהב כשנגעה בו. הלובן שלה מול הפנים הסמוקות מהמאמץ
לנשום שלו נראה מיוחד יותר. הציפורניים הארוכות יתר על המידה,
שידעו להכאיב ועם זאת היו עדינות כל כך כשנגעה בו עכשיו.
"למה עשית את זה?" היא אהבה לגשת לעניין באופן ישיר. היא לא
ידעה שהתשובה שלו תשבור אותה.
הוא הביט בה בעיניים מיוסרות ונדד לתקרה החיוורת ממנה, הוא פחד
להגיד לה. אבל היה חייב לה לפחות את זה.
"את רחוקה ממני כל הזמן, את מבינה. אני רוצה להיות קרוב. הדרך
היחידה להיות קרוב אליך היא להיות בבית חולים בתל אביב." הוא
לקח נשימה והמשיך. "הרגעים היחידים בהם אני באמת מאושר הם השעה
בחודש שאני מבלה איתך, את כל כך יפה, אני כל כך אוהב אותך, אני
יודע שטעיתי, אני מצטער." הוא האדים עוד מהמאמץ להגיד משפטים
שלמים בלי הפסק. הבטן כאבה לו והראש שלו הסתחרר. מתי זה ייגמר
כבר?
"בקיצור, אני אשמה." היא רעדה. "את לא אשמה, טיפשה, אני אשם,
אני המטומטם, את המלאך שלי."
היא לא יכלה לשאת זאת. היא פשוט לא היתה מסוגלת לשמוע אותו
מדבר ככה, מתאמץ, כואב, אוהב. היא קמה והלכה משם בלי להביט
אחורה. הילדה חולת הסרטן כנראה צעקה אחריה. "אל תלכי, הוא מדבר
רק עלייך, חושב רק עלייך, בלילה הוא מתעורר וצועק את שמך!" אבל
נטע כבר לא שמעה.
שני נכנסה לחדר החשוך והחנוק בפרצוף עליז, שהשתנה מהר מאוד
למראיה של חברתה הטובה. "מה עובר עליך? יושבת פה בחושך עם כל
התריסים סגורים?" אמרה בזמן שפתחה את החלון וגיששה אחר המתג.
"את נשמעת כמו אמא שלי." היא פלטה. "מה את רוצה ממני? את
מדאיגה אותי, ממתי את לובשת כאלה דברים? ועוד שחור! את מוכנה
להגיד לי מה קורה איתך?" שני אף פעם לא עוזבת אנשים במצוקה.
לפעמים זו תכונה קרצייתית בהחלט. "אני אוהבת שחור מטומטמת אחת,
ולא קורה איתי שום דבר, את יכולה להירגע, הכל פה בסדר." נטע
הצביעה על הראש שלה. "את אף פעם לא היית בסדר בראש אז אל תשלי
את עצמך, ואת לא אוהבת שחור, הארון שלך נראה כמו קשת בענן בארץ
דובוני איכפת לי. אני חושבת שזה בגלל יובל." והיא שוב קלעה
למטרה, לא משנה כמה נטע התנגדה לדיון הסוחף הזה. "אנחנו לא
מדברות על זה, את שומעת? אני פשוט לא רוצה להיכנס לזה יותר!"
מה לעשות, נטע בחורה החלטית ועקשנית. אבל מה, שני שלנו הרבה
יותר עקשנית מזה. "את אל תגידי לי על מה אנחנו נדבר. הבחור
ניסה להתאבד, הוא החבר הכי טוב שלך, וזה מעציב אותך, הכל מובן,
אבל מה, מה פשר העצב הזה?" שני נשמעה נואשת. "זה בגללי. הוא
ניסה להרוג את עצמו בגללי." נטע לחשה את המילה האחרונה. "מה את
מדברת שטויות?" הצבע חזר ללחייה של שני ונעלם שוב. "הוא אוהב
אותך יותר מדי." ושוב התכונה המעצבנת הזו של שני עולה על פני
השטח. לדעת, להבין, אבל להיות חסרת טקט באופן מיוחד. "שכבנו."
מיותר לציין שאחרי הגילוי הזה שני התעצבנה. נטע מעולם לא סיפרה
לה שהם שכבו, לא פעם, לא פעמיים, אף פעם. והן היו חברות טובות,
הכי טובות, אבל לא מספיק טובות. מסתבר.
גיבורת הסיפור המעונה שלנו היא הבעלים הגאה לשיער אדמוני
מתולתל עד אמצע הגב עם קצוות של אדום מלאכותי וצבוע בקפידה, יש
לה עיניים חומות כהות מאוד ועור לבן מדי. היא באופן אישי מעולם
לא אהבה את הדמות שנשקפה לעברה במראה. לעומתה שני, בעלת רעמת
שיער שחורה חלקה ועיניים חומות בהירות, שמאוד אהבה את המראה
שלה, ואת עצמה. שתיהן היו מסובבות ראשים ראשיות בתיכון שלהן גם
עכשיו, בשנת השירות שלהן. כמובן שהטיפוסים המפורסנגים
והמקועקעים נמשכו יותר לנטע ואילו הטיפוסים העדינים והחביבים
בעלי חליפות העסקים נמשכו לשני. הסידור לא מצא חן בעיני
שתיהן.
יובל היה שילוב קטלני של שתיהן, ושל הגברים שנמשכו אליהן. היו
לו עיניים ירוקות גדולות והוא נהג להתאפר לפעמים, היו לו
תלתלים שחורים ארוכים ומתוקים, היה לו קעקוע על גב היד - איפה
שאסור - בצורת שני נחשים נושכים אחד את השני במעגל, והוא פשוט
היה יפה.
המראה של השתיים לא היה יותר מדי חריג בקיבוץ, שם כולם מוזרים
ואם לא מוזרים אז פשוט למדו לקבל ולהעריך את השונה. עד שנטע
קיבלה את הידיעה על יובל והתחילה להשתגע.
יום אחד היא שברה את כל מה שנקרה בדרכה, יום אחד היא בכתה
במיטה והיתה מדוכאת, יום אחד היא הלכה לבקר אותו. מאז הביקור
היא נעשתה שקטה - לא שהיא היתה דברנית גדולה בדרך כלל -
ומסוגרת מאוד, התחילה ללבוש בגדים כהים ועיניה שתמיד צחקו
בשעשוע גלוי נראו עכשיו עייפות ומוטרדות.
שני יצאה מהחדר בהפגנתיות, משאירה את נטע למחשבותיה האובדניות
גם כן. איך היא יכלה לזלזל בה ככה? להעליב אותה? את
האינטליגנציה שלה? היא לא חברה שלה יותר ולא משנה מה. שני הלכה
מהר ותוך כדי הליכה נתקעה בגבר אלגנטי בסוף שנות העשרים לחייו.
"אני מצטערת, לא שמתי לב." "זה בסדר, את נראית נסערת. תראי,
אני גר ממש מעבר לפינה, את רוצה לבוא אולי לשתות קפה?" שני
חייכה את החיוך הזדוני שלה והביטה בפניו המתכוונות, לא
מתנצלות. "בטח שאני רוצה."
יובל המשוחרר הביט בשאר האנשים הנכנסים לחדר המיון. למעלית לקח
שעות להגיע ועכשיו יקח לה שעות לרדת, אבל זה שווה את הטרחה.
כמובן. יובל לא אהב מעליות, אבל לא היה איכפת לו כבר, רק לצאת
מהמקום הזה. כנראה שנטע הדביקה אותו בשנאת הסטריליות הזו שלה.
ההבדל היחיד היה, שהוא עדיין נהג להתקלח יותר מפעם בשבוע.
והנה, מתגלה בפניו הרחוב הסואן ביותר בתל אביב, הרי שאיכילוב
יוצא ישר ליד בית המשפט. ושם, כידוע, יש הרבה.איך לומר?
תנועה.?
יובל לקח את המכונית שהשאיר בחניון למטה והתחיל לנסוע הביתה.
תוך כדי הוא חשב על השבוע האחרון.
שני באה אליו ראשונה, מבררת את מצבו בשביל נטע, שהיתה שבורה.
כשנטע באה, הוא פגע בה בצורה נוראה ועכשיו הוא לא יודע מה
לעשות. שני באה אליו גם יום לפני שהשתחרר והטיחה בו את הלילה
ההוא, את הטעות הזו.
אולי זה מה ששינה את יחסה של נטע אליו? איך הוא אהב אותה. היא
ראתה בו ידיד טוב, הכי טוב, והוא רק רצה לכרוך את זרועותיו
סביבה ולא לעזוב. ועכשיו - עכשיו אבדו כל הסיכויים! היא בכלל
לא רוצה לדבר איתו, שלא נגיד לראות אותו או לגעת בו. הוא לא
התקשר אליה במשך שבועיים.
"זונה! את פותחת רגליים לכל אחד שעובר? תגידי לי את בסדר? את
צריכה טיפול פסיכיאטרי!" היא הרגישה את הסטירה נוחתת עליה
בהפתעה גמורה. איכשהו כל הסצינות של הגברים בחייה גרמו לה
להיות חסינה, אבל לא לצפות מראש דברים שהיו צפויים דווקא.
"תפסיק לקרוא לי ככה ותפסיק לצעוק עלי, בכלל, תירגע כבר! אתה
הורס לי את הבריאות! אני כבר ילדה גדולה ואתה לא צריך לטפל בי
ולדאוג לי כל כך יותר!" כן, מה היא חושבת לעצמה? היא לא חושבת,
זו היתה הבעיה המדויקת שלה. "את יודעת מה? בסדר, אח גדול או
לא, אני מפסיק לדאוג לך, ואל תביאי את הנטע הזאת הביתה, היא
נראית מסטולה, כאילו היא משתמשת בסמים או משהו." ואז זה הכה
בה. הרי נטע היא בנאדם בהיר מחשבה ונבון, היא לא היתה שוכבת עם
יובל בהכרה מלאה שהיא עומדת להרוס את מערכת היחסים ביניהם. היא
פשוט היתה מסוממת, או שיכורה! אוי טיפשה שני, טיפשה. ואיך הלכת
משם והתנהגת אליה מגעיל שלושה ימים. ככה היא חשבה בינה לבין
עצמה. הלוואי ושחר ייחנק, שפשוט ייחנק! הוא ויובל.
העץ האהוב עליה. היא זוכרת. ילדה קטנה ובהירה שוכבת על הגב
מתחת לענפים כבדים של עץ אורן עבות. לידה בא ונשכב ילד עם רעמת
תלתלים לא קטנה משלה. הם צוחקים ורבים ומשחקים תופסת מתחת לעץ
הזה. והיא בת 11, בקיבוץ, רק רצתה לחשוב על הכל, כי ההורים שלה
רצו לעזוב את הקיבוץ. ואז הילד הזה מנשק אותה, על השפתיים! היא
כל כך מתרגשת. היא מסמיקה בפעם הראשונה והאחרונה בחייה. הם
גדלים. ההורים שלה בסוף טסו והשאירו אותה עם האח הגדול שלה.
יונתן בן 19. קיץ עובר וחורף סוגר והיא חייה לה בקיבוץ
ומסתובבת עם יובל ועכשיו גם עם שני. השלישייה השמחה, שלא אכפת
להם מאף אחד. שכולם ימותו, העיקר שהם יוכלו להיות ביחד, והנה
זה מתפרק. נטע לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה. הנה היא בת 13,
בבריכה באמצע הקיץ, עם בגד הים שמגלה את הבוגדנות של הגנטיקה.
לצידה יובל, לצידה השני שני. והיא מאושרת. נטע מרימה את הכוס
ולוקחת עוד לגימה, חריף זה בריא. עוד שאיפה. אולי תהיה בתוכה
שריפה.
היא בת 15 עכשיו, בוחנת את גופה המפותח יותר במראה. ומי זה אם
לא יונתן שנכנס לה לחדר כשהיא עירומה. הגבר הראשון שראה אותה
עירומה. הוא מתנצל ומסמיק מאוד, והיא לא מרגישה שום מבוכה.
יונתן הולך והחבר שלו - שחר - נשאר בבית. היא מתעטפת במגבת
וניגשת אל שחר בצעדים בוטחים. מה שהיא רוצה היא מקבלת. שחר
מפיל ממנה את המגבת בזמן שהיא פותחת לו את הג'ינס, לאט לאט
ובעדינות. הם שניהם מוטלים על המיטה, מזדיינים כאילו אין מחר.
הפעם הראשונה היא תמיד הפעם הכי טובה. היא לא יודעת שיובל
עדיין בסלון. מחכה ומקשיב.
"תקשיבי מותק, אנחנו חייבות להיפגש, אני כל כך מתנצלת, אבל יש
לי משהו לומר לך, וכמה דברים לדסקס עליהם, אני צריכה אותך
ומתגעגעת אליך." אבל נטע שקועה בשלה, שואפת עוד פעם מהסיגריה
העשירית מאז הבוקר. השעה בסך הכל 10. "את שם?" היא שומעת קול
בוקע מהטלפון. "כן כן, אני פה, אצל ויולה עוד שעה?"
שני הגיעה לויולה כמה דקות מוקדם יותר וראתה את נטע יושבת מחוץ
לבית הקפה. היה לה משהו גם נגד בתי קפה. מצד שני, לנטע היה
משהו נגד כל דבר. היא גם נראתה זרוקה מתמיד הפעם, כאילו היא לא
החליפה בגדים שבועיים. במקרה של נטע זה עשוי להיות נכון. שני
גררה את יובל מאחוריה שנטע לא תראה, אבל מה, שני נמוכה, יובל
גבוה. נטע מרימה עיניים, מבחינה ביובל, משפילה עיניים ולוקחת
שאיפה מהסיגריה. דחף פתאומי מקפיץ אותה לאמצע הכביש. 99 אחוזים
ממקרי המוות נגרמים בתאונות דרכים. |