במכנסי ברמודה ורודים וחולצה לבנה עם הדפס של ילד מחייך; יושבת
בקצה המיטה, מחבקת בחזקה את רגליה הכפופות. בסה"כ בת ארבע,
ילדה שכבר יודעת שהיא רוצה להעלם.
לפני כמה דקות היא סידרה את כל הבובות שלה ב"ריכוז" על השטיח,
ועכשיו הן מחכות בחוסר סבלנות שתשחק איתן ותאכיל אותן. הן
עדיין קטנות, לא מבינות שלגדולים יש דברים יותר חשובים...
היא סוקרת במבטה את זרועות היצור המאיים הניצב בפתח חדרה,
יודעת מה מצפה לה. עיניה מתעכבות למראה הזרועות הענקיות והכפות
העצומות, גדולות פי כמה וכמה יותר משלה. רואה איך הוא מתקרב
לעברה, בועט בלי משים באחת הבובות. העיניים הירוקות שלו מלאות
שנאה חסרת תכלית שעומדת לפרוץ בכל רגע.
היא מתאבנת במקומה, לא מסוגלת לזוז, אפילו לא חושבת לברוח.
הבטן שלה עולה ויורדת עם כל נשימה, נשימה אשר הופכת מחרחרת,
כאילו לא בטוחה בזכות קיומה. היא מתאמצת לא לבכות, רוצה להיות
גיבורה, כמו הבובה שלה. חוץ מזה, היא יודעת שהבכי רק יעצבן
אותו. עוצמת חזק את העיניים ואז פוקחת. הוא עדיין כאן, וגם
היא.
"די, תעזוב אותי, בבקשה די!!" היא צורחת בלי קול, אבל יודעת
שזה לא יעזור. אף פעם זה לא עזר לה...
אחרי שהוא הולך היא בוכה.