"אף פעם לא חשבת שאתה יכול לעוף?" שאלתי את ד"ר הרשקוביץ,
הפסיכולוג שלי.
"גם אם חשבתי, זה היה כשהייתי מאוד קטן, הרי ברור לי שאף אדם
לא יכול לעוף." השיב הד"ר.
"אני בטוח שאני יכול לעוף! אני פשוט יודע שאם אני רוצה משהו
מספיק חזק, ואם אני מאמין בו בלב שלם הדבר הזה יקרה!" הצהרתי.
"אבל איך זה הגיוני? כמה שנים כבר חי האדם על כדור הארץ? המון!
ואתה חושב שלא ניסו לעוף? אתה חושב שאתה הראשון שמרגיש שהוא
יכול לעוף?"
"ד"ר, אני יודע דבר אחד , כשאני עומד על גג מבנה גבוה, עומד
בסמוך לקצה ומביט למטה, אני לא מרגיש שום פחד. אני רק רוצה
לקפוץ ולעוף, אני יודע שאני יכול! אני מרגיש את זה!"
"תמיר, אני יכול להבין מדוע אתה חושב כך, זה מאוד מסקרן, אין
בן אדם שלא היה רוצה לעוף! אבל תחשוב על זה אחרת, מעבר לעובדה
שהמונים ניסו כבר לעוף ולא הצליחו- פיזית, אנחנו לא יכולים
לעוף, כך הטבע ברא אותנו! אתה מסכים איתי? הדגים במים,
הציפורים באוויר, ואנחנו על הקרקע!"
"זה לא קטע פיזי! זה מנטלי! מחשבתי! אני יודע שאני יכול לעוף!
אני מרגיש את זה! תראה, כשאתה בים לדוגמה, אתה לא רואה דגים
מנסים ללכת לטייל, נכון?"
"נכון."
"אתה יודע למה?"
"למה?"
"כי הם יודעים שלא יוכלו לנשום מחוץ למים! הם יודעים את זה!
הידיעה הזו עוצרת אותם מלנסות לצאת לחוף! אבל מי מונע ממני
לנסות לעוף? אף אחד! אני תמיד יכול לעלות לגג של אחד הבניינים
פה בתל אביב ולנסות לקפוץ!"
"אני פה! אני מנסה למנוע ממך לנסות לעוף! תמיר, אף אחד לא
הצליח לעוף בכל ההיסטוריה האנושית, אנחנו פיזית לא בנויים
לכך!"
"אני יודע שאתה לא מסכים איתי, ולא חושב כמוני. ידעתי מראש שזו
תהיה התגובה שלך, אבל זה רק בגלל שאתה לא מרגיש כמוני, אתה לא
מרגיש שאתה היחיד שיכול לעוף.."

השעה הייתה כבר אחת וחצי בלילה, היה לו יום עמוס היום בעבודה.
הרבה מטופלים. הוא סיים ללגום לגימות ארוכות מהקפה שלו, בדיוק
כמו שהוא אוהב. סיים לקרוא את העיתון, קם מהכורסא הרכה שבה
ישב, סידר את משרדו בצורה מופתית, כמו שהוא נוהג לעשות בסוף כל
יום. לקח את התיק שלו, יצא מהמשרד ונעל אחריו את הדלת. כרגיל.
הגיע למעלית, אך כשנכנס אליה, לא לחץ על הכפתור שכתוב עליו
"קרקע" אלא על הכפתור שמראה "19". קומה 19. הוא חיכה בסבלנות
עד שדלת המעלית תפתח. הוא הלך במסדרון עד לדלתות שמובילות אל
הגג. יצא החוצה והתקרב אל הקצה. עמד שם מספר דקות, חשב. הוא
קפץ. הוא ראה את הבניינים מתחתיו, הרגיש שהוא חותך את עננים.
הוא התאהב בתחושת החוסר משקל ובחופש שהרגיש. הקרקע נותרה רחוקה
ממנו. היא לא התקרבה. לא רצתה לפגוש אותו. העננים הם אלו שקראו
לו. הוא אינו ידע כמה זמן ריחף שם באוויר, החוסר בתחושת הזמן
שהקיפה אותו מנעה ממנו לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהאקט עצמו של
הריחוף.

אני אוהב את ד"ר הרשקוביץ, הוא רציונלי כזה, תמיד מנסה לדבר אל
ההיגיון שבי, הוא כל כך מחושב עד שלפעמים זה מצחיק אותי.. אני
ממש נהנה לשבת ולדבר איתו, וחוץ מזה אני יודע שיום אחד אצליח
לשכנע אותו שאני יכול לעוף!

"היי צילה!" קראתי אל המזכירה של ד"ר הרשקוביץ.
"היי תמיר! לא חשבתי שאני אראה אותך שוב! טוב לראות אותך!"
"מה זאת אומרת? למה לא? כרגיל, פעם בשבוע אני בא לדבר עם
הד"ר."
"לא שמעת מה קרה?! יום חמישי שעבר היית אצלנו נכון?"
"כן, כמו כל יום חמישי." עניתי.
"באותו יום, מאוחר יותר בלילה, מצאו את הגופה של ד"ר הרשקוביץ
על המדרכה, ליד הבניין של המשרד שלנו. לפי מה שהמשטרה משערת
בסוף יום העבודה הוא עלה אל הגג והתאבד בקפיצה."