מוקדש באהבה לשלמה אשל

אני קם. קריאת התרנגול עדיין מהדהדת לי באוזניים. אני לובש את
המגפיים, הדוקרנים עושים רעש כשאני יוצא החוצה. השמש כרגע
עולה, אני מגלגל לי סיגריה ומסתכל בזריחה בעודי מעשן. אני יוצא
מהשער, ונפגש עם החבר'ה בקניסה לראנ'ץ.
אנחנו צריכים להעביר היום עדר דרך המיסורי, והסיוקס נהיו ממש
אמיצים בזמן האחרון, הם חוצים לפעמים את הגואדו לארגו  ומנסים
לגנוב כמה ראשים. בילי טוען את הקולט שלו, ומכוון קצת על
חביות, מנסה להרשים אותנו עם תרגילים של זריזות ידיים. זה אף
פעם לא עבד לו.
בשעה שש אנחנו יוצאים לרכוב.  היום חם והעדר מעלה אבק, אבל
יחסית יש לנו מזל. האינדיאנים לא תקפו היום וגם השודדים לקחו
להם יום חופש. אחרי שעתיים  אנחנו מגיעים  לעיירה. הסאלון לא
משהו, אבל אחרי רכיבה של שעתיים במדבר, כל כוס בירה צוננת היא
ברכה.
השעה כבר עשרה ל12, אני צריך לצאת לדו-קרב עם מאד דוג. הוא לא
רע, אבל אין סיכוי שאני אפסיד, אנחנו באמריקה. חבל שאחרי זה
אני מסתלק מפה, יכול להיות נחמד להשאר במקום אחד לכמה זמן.
השמש כבר באמצע השמיים, אני קם וכל העולם נהיה פתאום שקט.
אני מתייצב מול היריב שלי, יש לו שני אקדחים על חגורה מוצלבת,
לי יש רק אחד בנרתיק השמאלי, לא צריך יותר מזה.
הוא מלטף עם אצבעותיו את האקדחים שלו, ומגחך.
ירייה  מהדהדת ברחבי העיירה, תוך כמה שניות הוא מתמוטט.
עוד יום נגמר לו, מעניין איך יילך לקאובוי בודד כמוני מחר?
איזו שאלה מטומטמת, מחר יהיה בדיוק אותו דבר כמו היום.


איזה באסה שאני חי בסרט.