"נו, איך היא?" אמא שואלת בקול החינוכי דואג שלה את הגננת שלי,
בצהרי יום חם נורא.
"היא בסדר, היא חמודה מאד, פיקחית ויצירתית.
אבל היא, את יודעת, היא סגורה כזו, כמו, כמו ,כמו שבלול כזה."
היא אמרה את זה בצורה משעשעת. אבל אמא מיד נבהלה
"מה זאת אומרת, סגורה, שבלול, אני לא מבינה, אין לך מונחים
יותר מקצועיים להתנסח בהם?"
תוקפת, ישר תוקפת. היא לא מבינה שלידה כל אחד נראה שבלול.
"כן תראי, אמממ אם לדבר במונחים מקצועיים יותר
אין ספק שיש לה בעיה"
עיני הנץ של אמא ננעצות בה.
"אולי זה הפרעה כלשהי, אולי זה פגם או משהו."
היא אמרה את זה בצורה מהוססת אבל אמא מיד חזרה אחריה בסלידה.
"פגם? רגע, מה זאת אומרת, מאיפה הנחת את זה, מי את להחליט
שלילדה שלי יש פגם. שחר, שחר תגידי לה.
תגידי לה שאת ב ס ד ר."
היא דברה אליי כמו שמדברים למפגרים.
הדביקה את הפרצוף שלה אליי. ריח יוקרתי. לאשה יוקרתית.
ואני לא עניתי.
בפנים צעקתי. אין לי שום פגם ושום הפרעה. ככה אני.
שבלול. סגורה.
אבל הצעקה נשארה בתוכי, כי שבלולים לא צועקים.
כמה ימים אחר כך אחרי הצהריים אמא חופפת לי את השיער
וקולעת לשתי צמות.
נוסעים לעיר באוטו ומגיעים למשרד לבן. תמונות על הקירות.
חדר אחד עם דלת ירוקה והיא מדברת איתי כאילו שאני בת שנתיים
ומפגרת באמת.
"מה את אוהבת לעשות שחר?"
אני לא אוהבת שמדברים אליי כמו למפגרת. אמרתי. אבל רק בלב.
אחר כך מרכיבים קצת פזלים ואז הולכים הביתה.
חזרתי לשם עוד כמה פעמים עד שכולם החליטו שאני מתוקנת.
כבר לא סגורה, ואין שום פגם או הפרעה. קצת מופמנת. זה הכל.

11 שנים אחר כך.
"אני לא יודעת מה לעשות, אני כבר ממש לא ידעת מה לעשות איתה.
כבר חודש היא ככה.
היא לא מדברת היא לא מגיבה היא אפילו לא בוכה. רק שומעת שוב
ושוב את השיר הזה של הזמר הבכיין ההוא.
ונסגרת, עוד ועוד נסגרת, כמו, כמו כמו איזה שבלול! "
היא אמרה את זה בכזאת סלידה "שבלול".
מתוך הבכי שלי, שהיה בפנים, אני רציתי לצעוק לה. מה רע בזה?!
אני שבלול.
שבלול לא צועק. בוכה רק מבפנים.
"אם אתה לא תיקח אותה לפסיכולוג אני אקח אותה, בכוח מצדי. לא
אכפת לי כבר.
חיים היא צריכה ע ז ר ה !!! הילדה צריכה ייעוץ מקצועי."  
עזרה. בראש עולה לי הדלת ההיא, הירוקה. והציורים על הקיר.
בין כל הציורים עכשיו אני נזכרת, היה גם אחד של שבלול.
מבין כולם תמיד היה זה הוא שהרגשתי, שמחייך אליי בהבנה.
"נו חיים" היא דוחקת בו
"רגע ורדה אני חושב".
מבלי להסתכל בו אני יודעת שהוא יושב עכשיו מכווץ, מכונס בעצמו.

בגלל שאבא הוא כמוני.
שבלול.
אני קמה משם והולכת לים.
בים אני הולכת על החוף, רחוק רחוק, עם הרגליים אני מציירת
צורות של שבלולים.
עד שאני מגיעה לשם. לנקודה בה הכל שקט בשבילי ואני שומעת רק
קול שקט שר לי וגיטרה מנגנת
"צא כבר שבלול, צא כבר."  
כמה שעות אחר כך הם מבינים שנעלמתי.
אמא מחטטת בחדר ואז באה אליו לסלון
"אין כלום חיים, מצאתי רק את זה. זה סתם פתק. עם ציור של
שבלול."
היא אומרת את זה בסלידה.
אבא חוזר אחריה,  בהבנה. בהשלמה.
שבלול.