11 שנים אחר כך.
"אני לא יודעת מה לעשות, אני כבר ממש לא ידעת מה לעשות איתה.
כבר חודש היא ככה.
היא לא מדברת היא לא מגיבה היא אפילו לא בוכה. רק שומעת שוב
ושוב את השיר הזה של הזמר הבכיין ההוא.
ונסגרת, עוד ועוד נסגרת, כמו, כמו כמו איזה שבלול! "
היא אמרה את זה בכזאת סלידה "שבלול".
מתוך הבכי שלי, שהיה בפנים, אני רציתי לצעוק לה. מה רע בזה?!
אני שבלול.
שבלול לא צועק. בוכה רק מבפנים.
"אם אתה לא תיקח אותה לפסיכולוג אני אקח אותה, בכוח מצדי. לא
אכפת לי כבר.
חיים היא צריכה ע ז ר ה !!! הילדה צריכה ייעוץ מקצועי."
עזרה. בראש עולה לי הדלת ההיא, הירוקה. והציורים על הקיר.
בין כל הציורים עכשיו אני נזכרת, היה גם אחד של שבלול.
מבין כולם תמיד היה זה הוא שהרגשתי, שמחייך אליי בהבנה.
"נו חיים" היא דוחקת בו
"רגע ורדה אני חושב".
מבלי להסתכל בו אני יודעת שהוא יושב עכשיו מכווץ, מכונס בעצמו.
בגלל שאבא הוא כמוני.
שבלול.
אני קמה משם והולכת לים.
בים אני הולכת על החוף, רחוק רחוק, עם הרגליים אני מציירת
צורות של שבלולים.
עד שאני מגיעה לשם. לנקודה בה הכל שקט בשבילי ואני שומעת רק
קול שקט שר לי וגיטרה מנגנת
"צא כבר שבלול, צא כבר."
כמה שעות אחר כך הם מבינים שנעלמתי.
אמא מחטטת בחדר ואז באה אליו לסלון
"אין כלום חיים, מצאתי רק את זה. זה סתם פתק. עם ציור של
שבלול."
היא אומרת את זה בסלידה.
אבא חוזר אחריה, בהבנה. בהשלמה.
שבלול.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.