יותר מעניין בשיעור בלט אם למורה יש דימיון גרפי...
הדימויים שהם נותנים...עוזרים לי להפוך את כל החוויה הפיזית
למשהו יותר מזה...חוויה רוחנית עמוקה.
בשהותי בסן-פרנסיסקו הקיץ, הצטרפתי לבן-דודי ולקחתי איתו שיעור
בלט אחד, בעיר. והמורה, צעירה יחסית, ניסתה להסביר לנו שאנחנו
צריכים לנשום עם כל הגוף - לא רק הפה והאף - בזמן שאנחנו
רוקדים...וגם בכלליות, במעשי היום-יום שלנו. היא הסבירה שבכל
גופינו יש עיניים, אפים ופיות - שבעזרתם אנחנו נותנים לכל איבר
את ה"זכויות" שיש לפנים שלנו. למרות שבאותם רגעים התאוריה
הצחיקה אותי - תוך כדי שהיא דיברה הדימיון שלי התחיל לפעול ועל
גוף המורה צצו עיניים ופיות בכל עבר...כמה שיותר חשבתי על כך,
הבנתי. ולא רק הבנתי, נתתי לאפים ולפיות שבגופי לנשום,
ולעיינים - להפתח ולראות.
נתתי לגופי - להרגיש. לחיות.

לעיתים, אנחנו מוקפים בכל-כך הרבה דברים רעים, שאנחנו שוכחים
את הטוב; הדברים הקטנים שאנחנו רואים או עושים, שגורמים לנו
לחייך ולהרגיש חמימות שכזו עוברת בכל פנים איברי גופנו. אפילו
ניהלתי שיחה בנידון עם חברתי לפני כמה לילות - והגענו למסקנה
שאנחנו פשוט מוחקים את הדברים והזכרונות הטובים ממוחנו.

אני לא אשכח לעולם את שדה התעופה בשיקאגו.
את הזוג החירש הצעיר שישב בשער העלייה למטוס. זוג צעיר, בשנות
ה-20 לחייהם.
הסיבה הראשונית שהם משכו את תשומת ליבי, הייתה היופי החיצוני
של שני בני-הזוג... אבל לאחר שהתעמקתי בהם, כבר לא עניין אותי
צבע שיערם או מבנה פניהם...מה שעניין אותי בהם היה השפתיים
שלהם, והעיניים שלהם. האיברים היחידים שהשתתפו במשחק האהבה
שלהם.
הם מצאו להם דרך יפיפיה לתקשר בעזרת שפת הסימנים. אלא, שהם לא
הביטו בידיים אחד של השנייה בעת ש"דיברו" - כל אחד בתורו, סגר
את עיניו, בעת שהשני בעדינות הניח את אצבעותיו על שפתי הראשון
וסימן לו/לה את מה שהיה לו לומר... בלי לראות, רק להרגיש.
וכשהאחד סיים לומר על שפתי השני/ה את מה שרצה להגיד, פתח
הראשון/ה את עיניו/ה והביט בעיני השני. והמבט, המבט המאוהב הזה
- שאמר בלי מילים את כל מה שהרגישו באותו הרגע...המבט הזה גרם
לקצוות שפתי להתרומם לחיוך...כל הפיות שבגופי חייכו, כל
העיניים הביטו בחום, וכל האפים נשמו אט אט ואנחו ברוגע.
ולשניות ספורות הצלחתי לחסום את המציאות מעיני ולהתרכז רק בזוג
המאוהב ובחמימות שעברה אז בגופי.
ואז, פתאום, הם קמו ממושביהם והלכו, ובכך גם לקחו את מחשבותיי
איתם. חזרתי לשיחה עם מי שישב לצידי, ותוך זמן קצר שכחתי.
וכשנזכרתי, זמן רב לאחר מכן, הבנתי שהפיות והאפים והעיניים
שבגופי נוהגים לחייך ולהסתכל ולנשום ואפילו לדבר איתי לפעמים.
רק שאני לא שמה לב, אני לא מספיק נותנת לעצמי לספוג את הדברים
הטובים.

חבל, באמת...