הלוואי והייתי מתה
אנשים מתים לא מרגישים
ואם הם לא מרגישים אז בוודאי שלא כואב להם
ובוודאי הם אינם מענישים את עצמם.
על עצמם.
על היותם.
על הנשימות העמוקות והמפוחדות שהם נושמים בלילה
הם בוודאי גם אינם צועקים בלילות כי אין להם ממה לצעוק,
הם אינם פוחדים.
הם לא מרגישים את הבועות האלו שמתנפצות בחזה ומאיימות למוטט את
הלב.
אנשים מתים פשוט מתים.
הם לא מתביישים על קיומם
אם כי במובן מסיום הם אינם קיימים וגם זאת לטובה.
הם אינם,
הם אינם
הלוואי ואינני,
הלוואי ואינני אני,
הלוואי והייתי מתה.
הלוואי והייתי יכולה לחתוך את עצמי בשנית,
לראות טיפה מהדם
פעם הוא נהג להרגיע אותי עכשיו גם הוא איננו
כאילו אקט הפורקן היחיד שהיה לי נעלם
ועכשיו מה יש לי?
רק כאב שמצטבר לי בתחתית הבטן והורג אותי מבפנים
אילו היה מוחשי יותר בוודאי היה כורך סביבי זרועותיו וחונק
אותי
ולפעמים ההרגשה היא שהוא באמת עושה זאת.
יש בתוכי שדים.
אני יודעת את זה, הם מדברים בתוכי, אני שומעת אותם.
הם דנים על עתידי
על חיי,
על מותי,
הם משלחים אותי למעשיי הנוראיים ביותר
ונהנים מכך הנאה סדיסטית.
אני מצדי נהנת הנאה מזוכסטית.
ורק אז מתחילה לייסר את עצמי.
הם עדיין נהנים, אני שומעת אותם צוחקים לי בפנים
ומתכננים את מעשיי הבאים.
ואני ממתינה בצפייה מפוחדת.
לאנשים מתים גם אין שדים.
אולי הם בעצמם שדים
ואם אמות אהפוך לשד של אדם אחר?
ואולי השדים הם אנשים שכמוני פחדו לחיות.
פחדו למות.
לכן נשארו בשלב הבניים
אולי זה שלב הבניים
זה שלב הבניים?
אנשים מתים לא יכולים לכתוב כך שאם הייתי מתה דבר מן המילים
הללו לא היה נכתב,
לא הייתי פורסת את נפשי על נייר
והרעל הזה לא זורם בתוכי.
הרעל הזה לא קיים.